שדה קרב – פרק 13

אני נוסע לבית קפה הקרוב. יום שבת שהתחיל כיום חמים מתלווה כעת בטיפות דקות ועננים אפורים.
אני מחנה את הפרארי ונכנס במהירות לתוך בית הקפה הקטן והחמים. כשאני פותח את הדלת השקופה המצופה שכבה דקה של שמן, אוויר חם ומחניק אפוף בריח קפה עוטף את פני. בפנים שיר ישן של פרנק בלאק בוקע מהרדיו הישן אשר השעה 08:34 מרצדת באור ירוק על מסכו השחור.
אני מתיישב באחד הכיסאות העגולים שבקדמת הבר העשוי מתכת קרה ודביקה.
"תרצה להזמין משהו?" שואלת מלצרית בעלת אף מקורי אשר עומדת מאחורי הבר ומנגבת אותו ביד אחת.
"קפה," אני משיב בקצרה והיא מהנהנת והולכת בעצלתיים.
קולות קריאות של ילדים נשמעים מאחורי ואני מסתובב בפיזור נפש. חברות ילדים בני 13 נכנסים בקריאות צהלה אל בית הקפה החמים. רק עכשיו אני רואה את הגשם שהחל לרדת בחוץ. הטיפות נוקשות על זגוגית החלונות וזה מהדהד בכל חלל בית הקפה השלו שנראה כאילו הגשם הסוער בחוץ לא נוגע אל בית הקפה המוגן הזה.
אדם רחב-כתפיים מתיישב לידי. הוא מעיף לעברי מבט קצר אותו אני קולט מזווית עיני ולא מתאמץ להסב אליו את מבטי. ריח מעושן אופף את אותו האיש כמו ענן חנוק הצורב את עיני.
המלצרית מתקרבת אלי כשעל מגשה העגול מונחת כוס חרסינה המעוטרת בפרחים עדינים בשוליים.
היא מניחה אותה בזהירות מולי וריח הקפה המהביל ממלא את אפי ומסווה בצורה מושלמת את ריחו המעושן של אותו האיש.
אני לוגם מהקפה, אך מתחרט על כך מיד. הנוזל הלוהט שורף את לשוני ואני ממהר לבלוע אותו.
"הקפה טעים לך?" קולו המחוספס כנייר זכוכית של הגבר מגיע לאוזני. אך כשאני מסתכל עליו הוא נועץ את מבטו בדלפק הבר, ואני כבר לא בטוח שהוא באמת שאל את זה.
אחרי עוד כמה לגימות אני מרגיש מישהו מתנגש בי מאחור. כשאני מסתובב אחורה אני מביט אל תוך עיניו המתנצלות של גבר בעל שיער מאפיר.
"אני מצטער," הוא ממלמל וממשיך ללכת בראש מורכן לעבר השירותים.
"שאלתי אם הקפה טעים לך, טיילר," אומר הגבר שלידי ומביט בי. עיני נפערות לרווחה. ליבי דופק בעוצמה ומשהו בתוכי צועק כדי להזהיר אותי.
אני זורק ביעף כמה שטרות אקראיות של כסף על הדלפק וממהר לצאת החוצה. בפנים לא אוכל להגן על עצמי. פרץ של אוויר קר זורם לגופי ואני נרעד, אך לא נותן לזה להפריע לי.
צעדים קלושים נשמעים מאחורי, צעדים הרומסים את המים המכסים את האספלט השחור של מגרש החנייה.
אני מסתובב מהר ולפני שאני מבין מה קורה, דבר כבד מוטח על ראשי ואני נופל למים שמרטיבים אט אט את חולצתי ומכנסי ומחלחלים לעצמותי. הלסת שלי מתהדקת בנקישה כשראשי פועם בחוזקה.
הגבר מהבית קפה מגיח מעלי כשבידו אלה, הוא מקריב בחוסר רחמים את האלה המאיימת לגרוני.
ידי מזדחלת מתחת לגופי ההדוק לרצפה ואני מחפש נואשות את הנשק שכבר לא נמצא שם.
הגבר צוחק. שוב ריח מעושן חודר לאפי בצורה מענה.
האסימון נופל לי.
הגבר שהתנגש בי, בעצם גנב את הנשק שלי. כולם שייכים לגייב, כולם עבדיו.
"יש לך ד"ש מגייב," הוא אומר והבל פיו החמוץ חונק את אפי.
הוא מסיר מעלי את האלה ומתחיל לבעוט בצלעותיי ובראשי. אני מרגיש כיצד האדרנלין מתפרץ בגופי וזורם בעורקיי בתחושה משכרת חושים. ראשי הולם עם כל מכה שהוא נותן לי. אני שולח את ידי לנעל שלי ושולף משם את הסכין.
הגבר שהבחין בתנועה הכמעט לא מורגשת, מנסה לבעוט בידי המחזיקה את הסכין, אך הוא מחטיא ואני נועץ את החוד החד כתער בבטנו השמנמנה.
הוא נאנק ונופל בגניחה חנוקה על האספלט.
כשאני קם בקושי על רגלי, אני מרגיש את שרירי מוחים. הכול מטושטש וכאב חד פוקד את ראשי עם כל רעש שנשמע מהרחוב הגשום.
טעם ברזלי ממלא את פי. הטיפות שנופלות על עורפי כחוטי טיל דקים, גולשות במורד גבי ומתערבבות עם הזיעה והדם. על צעד שלי גורם לצלעותיי ללהוט מכאב ותחושת שריפה מורגשת בקרביי.
טיפות דם נושרות על האספלט והגשם ממהר למחוק כל זכר שלהן.
אני נופל באפיסת כוחות על האספלט המחוספס ונושם נשימות רדודות הגורמות לעוד כאבים להתעורר במקומות חדשים.
תישאר בהכרה. תישאר בהכרה. המנטרה מתנגנת בראשי, אך תוך שניות ספורות אני צולל לים של ערפל.