שדה קרב – פרק 1

טעמתי את טעם הנקמה; בבליעה, נראתה כטעם היין הריחני, חמימה ומעוררת: הטעם שבא אחר כך היה מתכתי ומעכל, מלא תחושת רעל.
שרלוט ברונטה
{ מתוך הספר "ג'יין אייר" }

פניו חתומות. שפתיו ישרות בקו דקיק וצר. עיניו סגורות וליבו חדל לפעום.

"לא, טמבל, זה לא הוא."
"ג'קסון אתה מניאק אתה."
"תראו הנה המסעדה הטובה הזאת!"
קולות הילדים מהדהדים ברחבי האוטובוס. אני מצמיד את ראשי בחוזקה לזגוגית המלוכלכת שנשקפת אל האנשים העוברים ושבים.
בפעם האלף אני שולח עוד מבט מעוצבן אחד לעבר אותם חברות ילדים – ילדים בני 13 עם שיער פרוע ומכנסי ג'ינס קרועים. הגשם לא חדל ממלאכתו ומרטיב את רחובותיה של ברוקלין כולה.
שיר ישן של וודי גאת'רי מתנגן בשקט ברמקולי האוטובוס הישן והמעופש עם הכיסאות החורקים.
צחוק מתגלגל של ילד נשמע. "תשימו את השיר החדש של אמינם."
שיר הראפ של אמינם לפתע נשמע ומצליח לגבור על המנגינה המרגיעה והשקטה של האוטובוס וגורם לכמה פרצופים כעוסים להופיע בקרב האנשים שנמנמו עד לפני כמה שניות.
"ברברים," נושפת בבוז אחת הזקנות שיושבת אחריי.
אני קם ממקומי. נהג האוטובוס שולח לעברי מבט מבולבל שכנראה חושב שאני מתכוון לרדת, אך אני הולך לצד האחורי של האוטובוס ונעמד מול אותם חבורת ילדים בעודי מחזיק בעמוד המתכת הקר של האוטובוס.
"אני בקשתי מכם להיות בשקט," אני אומר בעודי מנסה לשמור על קור רוח. ראשי הולם בחוזקה ולבי לא מפסיק לפרפר מהרגע הראשון שהוציאו אותי מן הכלא המצחין ההוא עם התנאים הקשים אל החופש, אל ברוקלין המאיימת לא פחות מן הכלא.
"נשתדל להיות בשקט," אומר אחד הילדים, שערו בלונדיני צבוע ועיניו שחורות ומצומצמות בשטניות.
הדם עולה לראשי באחת.
בלי לחשוב פעמיים אני תופס בחוזקה בחולצתו של הילד ומצמיד אותו לחלון האוטובוס.
"אה באמת? כי זה מה שאמרת בפעמיים האחרונות שביקשתי שקט!" אני מזכיר לו ופניו מתרככות ומשקפות בהלה.
שאר הילדים שותקים לפתע ובאוטובוס שורר שקט פרט לאמבולנס בחוץ שקורא בקולות רמים שהוא עובר.
"אולי כדאי שאני אלמד אתכם איך לשתוק?" אני שואל ומאגרף את ידי מול פרצופו לאגרוף המאיים לשבור את אפו. הוא מניד בראשו במהירות ושפתו התחתונה רועדת.
כל המבטים מופנים למתרחש. הזקנה מגחכת בשקט גיחוך של ניצחון ושאר האנשים רק חולפים במבטיהם על פני המהומה ולא נותנים יד בדבר או עוזרים לילדים המבוהלים.
"תעזוב אותו!" נשמע מאחוריי קול מלא בביטחון. אני מסתובב כדי לראות מי זה שבא להגנתו של הילד המעצבן. נערה בעלת שיער ערמוני סתור לצדדים המעיד על כך שרצה לפני כמה דקות ספורות. פניה מתקשחות כשהיא רואה אותי מביט בה כשהילד עדין בין ידי המאיימות. ידה נשלחת אל האמ.פי שלה כדי לכבות את השירים ואז היא מורידה את האוזניות התחובות באוזניה. "הוא רק ילד."
שוב אני מסיט את מבטי אל הילד. עיניו השחורות פקוחות לרווחה. אני עוצם את עיניי. עיניו כל כך רכות ומשדרות פחד ובהלה – משדרות תמימות של ילד. כיצד יכולתי לעשות דבר כזה? הרי כל מה שקשור בילדים זה כבר מחוץ לתחום שלי.
אני עוזב את הילד שנושף לרווחה וחוזר לשבת על יד חבריו, שלא מעזים להוציא הגה מפיהם, ואז אני חוזר לשבת במקומי הבטוח בשבילי.
רק המחשבה על כך שהיד שלי הייתה כל כך קרובה אל פניו הקטנות והשבריריות, גורמת לאלפי נורות אדומות לרצד בראשי.
אני נרעד במקומי כשאני נזכר בכלא ובדרך המסעירה והמלהיטה שעשיתי כאשר הוציאו אותי בדרך מפתיעה ולא מובנת, איך עברתי בין המסדרונות הארוכים של המשטרה שנראים כאילו לעולם לא יגמרו והם נועדו לכך שאף אדם לא יוכל לצאת משם רק להיכנס למבוך ענק של אינסוף תאים ומסדרונות. האדרנלין שזרם בדמי באותו רגע הלהיט אותי וגרם לי להשתוקק לבחוץ, לריח, לתחושה, לחופש.
"טיילר סבסטיאן קוניס, אתה משוחרר," הקול של השוטר מהדהד בראשי בעוד פעם אחת צורמת. הרגשתי כיצד לבי מעצים את פעימותיו, אך לא הייתי מסוגל לשאול כיצד, רק רציתי לצאת החוצה. אך עכשיו כשאני בחוץ, מול העולם המאיים שלא זכרתי כך, אני תוהה אם זה באמת מה שאני רוצה.
בטני מתהפכת בפעם המיליון ואני מנסה להיאחז במנגינה השקטה שהתנגנה, אך ללא הצלחה ואני נרדם.
"אדוני, אה… סליחה אדוני."
יד מנערת אותי ואני פוקח את עיניי לאט, מפחד מכאב הראש שיתקוף אותי בצורה מחליאה וחסרת כל רגשיות בכול רגע נתון בו אני ער. אך ראשי כבר לא מוסיף לכאוב עוד.
אני מביט אל פניו החרושות קמטים של השוטר. שיערו כולו שיבה ופניו אטומות ולא מביעות שום רגש.
שוב ריח הדלק והסירחון של האוטובוס חודר לאפי בפעם אחת ומענה.
"שוטר?" אני תוהה לעצמי, אך הוא שומע זאת ומגחך.
"לא, כרטיסן, אפשר לראות את הכרטיס שלך?" שואל בחיוך לבבי ואבהי, אבהי שכל כך חסר לי, אהבי שרק עצם המחשבה על כך גורמת לי חלחלה ותחושה מעיקה.
"אה… כן ברור," אני משיב בפיזור נפש ובודק בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי, אך ידי לא מוצאת שום דבר. לבי מתחיל לפעום תחת הלחץ שעיניי האנשים מפעילים עלי באופן כזה אוטומטי וישיר. חיפשתי בכול תא אפשרי בתיק שלי או במכנסי הג'ינס שלי, אך לא מצאתי שום דבר. "אני לא… אני לא מוצא אותו."
הכרטיסן משלב את ידיו על כרסו ופרצופו כבר משקף את דבריו.
אני מרגיש כיצד אני נחרב מול מבטיהם החודרים של האנשים, כאילו רק דרך מבטיהם הם יכולים לדעת הכול אודות חיי המסוכנים והמסעירים. אני מרגיש כיצד הם ניצחו אותי, כאילו זה אישר את התאוריה שלהם שאני עבריין, ואני פשוט נכנע מולם.
אני תולה את התיק על גבי אחרי שחיפשתי בייאוש מוחלט אחר עוד מטבעות של כסף ויוצא מהאוטובוס אל הרחוב הרטוב וההומה אנשים. הקור חודר לשלד עצמותי ואני נרעד.
ריח המאפים בוקע מין הדלת השקופה של המאפייה, ריח חם ומנחם הנותן תחושה טובה של בית.
טיפות שמנות מתחילות לרדת ואני מרגיש כאילו הגורל צוחק לנגד עיניי. אני מכסה את ראשי בעזרת הברדס השחור של הקפוצ'ון שלי ומתחיל לצעוד בין האנשים הממהרים עם המטריות הגדולות והמרווחות כשקללות נמרצות בוקעות מפי.