שדה קרב – אפילוג

טיילר לא שרד.
הוא נקבר בבית הקברות פלורידה, לצד אחיו, סבסטיאן, שהיה נאמן לו תמיד.
באותו שבוע שחור היה אפשר לחוש באוויר העכור כיצד הגיבור הקבור באדמה מתפורר לאפר.
בית הקברות היה אפוף עצב. כל מי שהכיר אותו וגם מי שלא, ידע על הגיבור האמיץ שמת למען אהובתו.

היא נשארה לשבת שם גם אחרי שכולם הלכו. שבורה וחנוקה מדמעות מציפות, מניחה את ידה על קברו, כאילו אם תשאיר את ידה שם מספיק זמן, תוכל שוב להרגיש את חום גופו.
תלתליה הזהובים התבדרו ברוח הקרה שציננה את בית הקברות שכאילו תמיד שקוע בתוך מקום קר ואפל. כבר עברו שבועיים מאז מותו, ועדיין זה נדמה כנצח. נצח מייסר שהתחיל מאז מותו ועד אינסוף. נדמה כאילו שנים עברו מאז ראתה את פניו, רפרפה עם אצבעותיה על הצלקת העמוקה בחזהו והרגישה את החום כנגד אצבעותיה. דומה כאילו עידנים עברו מאז שחיבק אותה, ליטף את לחיה והביט אל תוך עיניה, מרוכז כמו תמיד אך יותר מתמיד.
כעת, אין שום חשיבות לצבעים בעיניה. הכול נראה אפור, חסר טעם ומשמעות. אוכל נראה בעיניה כמו גוש אכיל עם טעם של כלום. פרחים לא נראים עוד דבר יפה, אלא משעממים ונדושים. חייה ריקים מתוכן, מלאים ריק.
היא ניגבה את דמעותיה המלוחות שדגדגו בצדי שפתייה, הסתכלה על כף ידה המלוכלכת מסקרה מרוחה שחורה.
היא תמיד שנאה בתי קברות ונמנעה מלבוא ליום השנה של אימה, אך עכשיו היא מרגישה כיצד היא יכולה להתפרק מבלי שאף אחד יאשים אותה בכך. האדם החזק והחסון שהיא הפכה את עצמה מאז מות אימה, נופץ, נסדק ונשבר. בית הקברות דמם. העורבים שאפפו אותו, שריצדו בין ענפי העצים בעלי העלים היבשים, העניקו לו מראה של מקום מושלם בסרט אימה.
היא בכתה בקול. לא פחדה שישמעו. באותו רגע רק קול רשרושי העלים המרגיע עצרו אותה מלהתאבד על קברו.
ואז היא אמרה את מילים שלא שמע אותה אומרת מעולם, וגם לא ישמע.
כשהמילים בקעו מפיה וקיבלו צורה ומשמעות הן נשמעו חזקות, מלאות ביטחון, הן היו נשמעות אמתיות וכנות.
"אני אוהבת אותך."
שקט.
היא חזרה על זה שוב ושוב, אולי יותר חזק וכך הוא ישמע אותה. יגיד לה שגם הוא. היא כבר סלחה לו מזמן, אך הוא לא כאן בשביל לדעת את זה.
"זואי."
היא הסתובבה אחורה בחדות. הוא שמע אותה. אך לא טיילר עמד שם, אלא אוליבר עם משקפיו השחורות, כאילו שם אותם כדי להזדהות עם אובדנה הכה גדול.
היא השפילה ממנו את מבטה. עיניה נפוחות מבכי. הוא לא יחזור ואת זה היא כבר יודעת, אך לא מוכנה לקבל.
"זה בשבילך," הוא הושיט לה דף מקופל. באותו רגע היא רצתה לקרוע את הדף ולהמשיך להתאבל, אך היא הושיטה יד רועדת ונטלה את הדף המקומט לבין ידיה. אוליבר הסתלק משם באותה המהירות שהוא הגיע. היה מנחם לראות אותו מכבד אותה ונותן לה את המרחב לו היא זקוקה עד ששבריה יאוחו.
היא פתחה את הדף. דמעות הציפו את עיניה כשקראה את השורה הראשונה, סימאו את ראייתה, אך היא מהירה לנגב אותם ולהמשיך לקרוא, משתוקקת למילים.

'זואי,
יצא לי לחשוב עלייך הרבה בזמן האחרון, והבנתי שאם לא אגיד לך עכשיו מה שיש לי לומר, כנראה שהדברים לא יאמרו אף פעם ועדיף עכשיו מלעולם לא.
מעניין איך אנשים נהפכים להיות אמיצים לפני המוות, והם פורקים כל שעל ליבם.
אם המכתב בידך כנראה שאוליבר עשה כבקשתי.
אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים; דרך אחת: אם את קוראת את המכתב הזה עכשיו זה אומר שאני כבר לא בין החיים, ודרך שנייה: אם את קוראת את המכתב הזה עכשיו זה אומר שאת חייה.
תמיד חשבתי שהמוות הכי טוב הוא המוות אחרי קבלת הנקמה, רק עכשיו אני מבין שהמוות הכי טוב הוא מוות בשביל מישהו יקר.
אמנם אני כבר לא לידך, זואי, וזאת מחשבה קשה מנשוא ואין לתאר את עוצמת כאבה, אך הידיעה שאת חייה מסבה לי אושר וסיפוק עד אין סוף.
הצלחתי במשימה.
המשימה שנהפכה להיות תכלית חיי.
להגן ולשמור עלייך.
לאן שלא תלכי, תזכרי שלבי איתך, נתון לשליטתך הבלעדית. את לימדת אותי לחוות אהבה, לקבל אותה, להרגיש אותה.
תמשיכי בחייך, זואי, כאילו אני רק זיכרון החרוט בקו זעיר בליבך. זכרי, אל תשכחי אותי.
את נכנסת לתוך חיי שהיו סערה וכאוס אחד גדול, אל תוך חיי שהיו נדמים לי כשבורים ואין להם תקווה ועתיד, אך את השקטת את הסערה, סידרת את הכאוס ואחית את השברים.
את נתת לי למות שמח, זואי.
נתת לי את שלוות המוות אותה רציתי.
השלווה שבאה עם הידיעה שאת חייה ומוגנת.
זואי, את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם. אני אזכור אותך תמיד.
אני אוהב אותך.
שלך לנצח,
טיילר.'

היא צרחה. הטיחה את אגרופיה על קברו הדומם. למה הוא לא כאן בשבילה? איך עזב אותה ככה, נטש? הוא הבטיח שהוא יחזור… הבטיח לה שהוא יחזור.
הזעם השתלט עליה, התערבב עם הגעגוע והכאב, הפך אותה לסערת רגשות בלתי ניתנת לשליטה, כמו כדור חסר מנוחה.
היא הניחה את ראשה על קברו, אחרי שהטיחה את אגרופיה והתעייפה. היא דמיינה אותו חובק אותה, מסתכל אל תוך עיניה כמו שהרבה לעשות בזמן האחרון, מעמיק את ריכוזו כאילו רוצה לחדור לתוך עיניה, להבין מה מתרוצץ לה בראש. כעת אף אחד לא רצה לדעת מה עובר לה בראש.
היא חייכה. שחררה אותו בליבה. נתנה לו ללכת. נתנה לו להפוך לזיכרון טוב ששמור תמיד איתה, לאן שלא תלך.
ללא ספק טיילר היה זיכרון טוב. ועדיין. זה מה שחשוב, ועדיף זיכרון מכלום.
אחרי דקות אחדות בהן היא נפרדה ממנו בליבה, היא קמה, סידרה את שמלתה השחורה שהתקמטה וניקתה את שאריות המסקרה שלה, צעדה לעבר היציאה כשמאחוריה נשארו רק קבר, מכתב ומילים שלא נאמרו בחיים תלויות באוויר.
'שלך לנצח, זואי.'