שדה קוצים-פרק 1

"לונה!" שמעתי את נאני קוראת לי מלמטה.
"כבר יוצאת!" צעקתי בזמן שניסיתי להשתחל למכנסי הג'ינס הצמודים שלי.
שמעתי את צעדיה בזמן שעלתה במדרגות, לפי המקצב ורקיעות העקבים הרמות כנראה כעסה.
היא פתחה את הדלת בתנופה והביטה בי בכעס בזמן שנאבקתי בכפתור הג'ינס שבשום אופן לא רצה להסגר, "עוד פעם הג'ינס? תורידי את הסמרטוט הזה ותלבשי משהו מכובד, משפחת רטרוביאר תגיע כל רגע והם רוצים לראות את העלמה הצעירה לבושה במשהו מכובד ולא באיזה סמרטוט מהדור הטיפשי ונוכחי שלחלוטין הורס אותך"
"נאני" נאנחתי והנחתי את ידי על מותניי, "משפחת רטרוביאר לא מעניינת אותי, אני עושה את זה בשביל אמא בלבד".
"אמך רוצה שתתלבשי באופן מכובד!" נאני הניפה את ידיה מעלה ועטתה על פנייה מסכת עצבים שבלתי אפשרית למחיקה, אלא אם כן אסכים לתנאי המגוחך ללבוש שמלה מהמאה החמישית.
חייכתי אליה חיוך קטן, "לא יקרה".
היא הניפה את ידיה בכניעה, "את-כן את עלמתי הצעירה, לא מותירה לי ברירה אלא לקרוא לאמך".
משכתי בכתפיי והתיישבתי על השרפרף הלבן מול המראה הגדולה וסירקתי את שערי החום שאורכו היה קצת אחרי המותן, "את יכולה לקרוא לה".
הייתי לבושה בחזייה ורדרדה מרופטת בלבד והג'ינס הצמודים, אמא לא תאהב את זה.
"אקרא לה תכף ומיד" נאני הרימה את קפליי שמלתה הלבנים ודשדשה מהחדר.
הבטתי בבבואה שהשתקפה מתוך מראתי הלבנה המקושטת ועצמתי את עיני, נשמתי שלוש נשימות עמוקות וקמתי, כדאי שאחליף מהר לשמלה לפני שאסתבך בצרות צרורות.
פתחתי את הארון הענקי ושלפתי שמלה אדומה עם תחרה עדינה בקצוות השרוולים שהסתירו מעט את הכתפיים, החצאית הייתה מנופחת מעט ועטורת ברזלים שהחזיקו את נפח החצאית, החלק העליון חשף מעט את השדיים אך לא יותר מידי.
התלבשתי במהירות ונעלתי את נעלי העקב הקטנים והתואמים ואז אמי נכנסה.
היא הייתה אשה מבוגרת, אך שום קמט לא העיד על הזדקנותה, שערה היה בהיר וכמעט לבן ועיניה ירוקות כמו דשא אחרי גשם חורפי ונעים ששטף אותו, היא הייתה יפיפיה, קימורי גופה היו מושלמים וכך גם פנייה, עצמות לחיים גבוהות ובולטות ושפתיים דקות ומושלמות.
"לונה את נראית נפלא" היא ניגשה אליי וחיבקה אותי, ריח של סבון ורדים שטף את אפי.
חיבקתי אותה חזרה, "גם את, אמא".
היא התרחקה מעט כדי להביט בפני וחייכה חיוך זרחני, "נכון שתצאי עוד עשר דקות לסלון לפגוש את משפחת רטרוביאר?" היא מצמצה.
בלעתי את הרוק באיטיות, "כמובן אמא".
"ילדה טובה" היא אמרה והתרחקה ממני, היא לכסנה את מבטה לעבר נאני שישבה על הכורסא הגדולה בחדרי, "קלעי לילדתי צמה, עם הסרט האדום".
"כמובן, גברתי" נאני ניגשה אל השרפרף הקטן, שם ישבתי, והחלה לסרק את שערי באיטיות.
אמא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה בעדינות, הבטתי על נאני דרך המראה.
נאני הייתה אישה חזקה וטובת לב, שערה האפיר ותמיד כששאלתי מדוע אינה צובעת אותו ענתה לי שהיא דוגלת בטבעיות ואין דבר רע בזקנה, זה סך הכל חלק מהחיים שצריך לקבל ולא לנסות לאחר אותו, עיניה היו אפורות וקטנות וקמטים עדינים עיטרו את פנייה הקטנות, היא הייתה שמנמנה ותמיד הייתה הולכת עם שמלות צמודות שהבליטו את הכרס שלה, משום מה המשרתים ברחבי האחוזה אהבו את זה.
"את חושבת שגברת דרליק תאהב את הצמה?" שאלה נאני כשהעבירה אותה קדימה כך שצנחה על חזהי והמשיכה מטה עד לבטני.
חייכתי אלייה, "כמובן, אמי אוהבת את הדרך בה את קולעת צמות".
"רדי יקירה, הם בטח מחכים" נאני האיצה בי.
ירדתי במעלה המדרגות, שמעתי את הפטפוטים והצחקוקים המנומסים עד פה.
"הנה בתי, אנא סלחו לה על האיחור" אמי הציגה אותי בנועם.
כל הגברים קמו ובירכו אותי, "העלמה דרליק" נער אחד שנישק את כף ידי הנהן, "נהדר לפגוש אותך".
הנהנתי חזרה, היה שם עוד נער ועוד נערה.
התיישבתי לצד אמי והרמתי ספל תה קטן שנח על צלוחית חרסינה, הם חזרו לשיחת החולין שלהם.
"איזו אישה מדהימה!"
"נעימת הליכות"
"מדהימה פשוט"
הקשבתי לפטפוטיהם בשקט בזמן שלגמתי מתוך הספל.
"לונה, אלו הם סקיי, דניאל ואמיליה" אמי החוותה לעבר השלושה, "וזו העלמה ג'והאנה רטרוביאר ובעלה מתיוס רטרוביאר".
חייכתי חיוך קטן, "אני לונה דרליק"
"בת כמה את?" שאלה העלמה רטרוביאר.
"שבע-עשרה" חייכתי אליה חיוך חם.
"העיניים שלך יפות" אמיליה לחשה.
הבטתי לעברה, "תודה, גם שלך" היו לה עיניים שחורות ונוראות.
היא צחקקה וחזרה לספל שלה, הבטתי לעבר סקיי, הוא היה נער נאה ורזה, הוא היה גבוהה ועורו היה כהה, כאילו השתזף חודשים, עיניו היו צהבהבות ומימיות, שפתיו היו מלאות ושיערו היה שחור, צדו האחד שלו ראשו מגולח ומצדו השני היה מסודר עם ג'ל.
דניאל אחיו, היה שונה לחלוטין, היו לו עיני שקד גדולות ועורו לבן, לא לבן מידי ולא כהה מידי, אצבעותיו היו ארוכות ושפתיו קטנות ומושלמות, אפו היה קטן ובגבתו היה נעוץ עגיל זרחני ומוזר, מי ידע שגם אצל העשירים ומכובדים יש ילדים שנסחפו אחרי הדור.
סקיי זקר גבה אחת ומושלמת לעברי, כנראה קלט שהתבוננתי בו, הסטתי את מבטי והתמקדתי בתה שלי.
"גברת דרליק" שמעתי פתאום והבטתי בפנייה של גברת רטרוביאר, אך היא פנתה לאמי.
"אולי נרד יחדיו להסתובב ברחובות פריז? , יש לנו על מה לשוחח" העלמה רטרוביאר הניחה את הכוס הקטנה שלה על צלוחית החרסינה.
אמי הנהנה והניחה גם היא, "אני אצטרך להודיע לבעלי, הוא בעבודה כרגע, מיד אצלצל אליו" היא קמה מחוייכת וניגשה לטלפון ששרר על הדלפק בקצה הסלון.
"תמיד הנשים הצרפתיות הם כאלו יפות?" שאלה אותי אמיליה שהביטה בי בעיני השטן שלה.
חייכתי אליה, "את צרפתייה בעצמך הלא כן?"
"חצי" היא הנהנה, "אמי היא איטלקית"
משכתי בכתפיי, "אין הרבה שוני"
היא צחקקה והשפילה את עינייה אל כוס התה שלה.
אמי חזרה, "גברת רטרוביאר, שנלך?"
היא קמה ושילבה את זרועה בזרוע המושטת של אמי, "התנהגו יפה ילדים".
הן התרחקו מהסלון בחינניות והשאירו אותי עם דניאל, סקיי וכמובן העלמה אמיליה.