שבר זמן – פרק 3 – נכנסת

מה זאת אומרת לא נהרס? שאלתי את עצמי.
גוללתי את העמוד שהיה ליד תמונתו של מאט, אך לא היה שום דבר על השבב המוזר. יצאתי מהמסמך הזה והתחלתי לחפש משהו על השבב עצמו. המסך האדים ושעון שחור עלה מתוכו וטיקטק כאילו אין מחר.
"שיט, בית ספר עוד חמש דקות." סיננתי.
סגרתי את סיכת הראש והחזרתי אותה למקומה המיועד והתחלתי לרוץ אל עבר בית הספר שמוחי מוצף במחשבות.

נכנסתי למלתחות הבנות שבקומה השנייה בבית הספר. שטפתי את עצמי במים קרים כקרח וקירצפתי מעליי את כל שנאתי לקריצים ולראש ממשלתנו.
התנגבתי והתלבשתי במהירות ובחנתי את עצמי במראה הגדולה.
זוהי אני, אמילי, שיער חום קרמל גלי, גוון עור חיוור, שפתיים ורדרדות, עיניים חומות עינבריות. אספתי את דברי המלוכלכים ויצאתי מהמלתחות. שוב הוצאתי את סיכת ראשי ופתחתי אותה. המסך הלבן נגלה עם הרשימות של השבב.
"אמילי ווקס, מה את עושה במסדרונות בית הספר?" קולו של אב הבית, ריסק, נשמע מאחורי. אנו התלמידים הדבקנו לו את הכינוי ריסק כי הוא היה דומה לפילץ' מהארי פוטר. הוא רצ השבית הספר יהיה צינוק והוא יתלה את כל התלמידים אחד אחד.
"ריסק, אני מתכוונת ארגום, היי."
"כן, שלום אמילי." נה לי בלעגנות ארגוס ריסק.
"אז ריסק, ארגוס, אתה יודע של מה הרשימות האלה?" שאלתי אותו והושטתי לו את המסך הלבן. ידעתי שאני מסתכנת ברגע זה. הוא עיין בכמה דיאגרמות ובכמה מסמכים ולבסוף אמר.
"זהו שבב המחובר לראותיו של מישהו, יש פה את המסמכים שלו. אה, בעיקרון עם השבב שלם והוא עובד לך אז הבן אדם עדיין חי. רגע, ממי קיבלת את זה?"
חטפתי לו את המסך והחזרתי אותו לסיכת ראש, תקעתי אותה בשיערי וניגשתי לכיתה במהירות.

שאר היום עבר די מהר ולא שמתי לב לשיעורי או לדברי חברי ומורי. כל הזמן הייתי עסוקה במחשבות על מה אני עושה הלאה.
מה שריסק אמר לי פשוט לא יצא לי מהראש.
שבב שמחובר לריאות? מה זאת אומרת.
הצלצול נשמע ויצאתי במהירות מהכיתה אל עבר ביתי. רצתי ברחובות העיר הגדולה בלי לשים לב לאף אח, בלי להיות מנומסת, פשוט דחפתי אנשים כדי להגיע לביתי במהירות. נכנסתי בדלת הבניין השקופה אל תוך חדר לבן מלא תאים עגולים ושקופים. נכנסתי לאחד מהם. על דלת הזכוכית ניצבו מספרים ירוקים מאחד עד מאה. לחצתי על קומה שלושים וחמש והתא זינק במעלה הצינור השקוף. בטני רעדה וגעשה עד שהתא עצר מול דלת הקומה. עכשיו ניצבו עוד פעם מספרים ירוקים הפעם מאלף עד אלף וחמש מאות.
לחצתי על מספר כלשהו והדלתות התחלפו במהירות. דלת עץ חומה נעצרה עם ידית זהב עגולה. נכנסתי בה.
"היי אמילי." אמרה לי אחותי הקטנה. לא התייחסתי עליה ועליתי במעלה המדרגות אל חדרי. חדרי, שהיה מבולגן מכעסי הרבה על "מותו" של מאט, היה עכשיו מסודר ונקי. זרקתי את התיק השחור שלי על רצפת החדר ויצאתי מהבית כשאמי קוראת אחרי.
"לאן את הולכת?" שואלת אמי ופותחת את דלת הבית אחרי.
"אני אחזור עד הערב אמא!" צעקתי אליה והתחלתי לרוץ אל עבר הולגרמת הגדר החשמלית. מחשובת רדפו את ראשי וכמעט נדרסתי על ידי מכונית ירוקה ממהרת.
סוף סוף הגעתי אל הגדר הגבוה.
שוב הוצאתי את סיכת הראש משיערי ופתחתי אותה ושוב המסך הלבן הופיע מולי. שיחקתי בו קצת עד שהגעתי להגדרות וידאו.
"הראה את אירועי אמש ממקום זה." פקדתי על המסך. כיוונתי אותו אל הבמה השחורה והתמונה התבהרה. ראיתי את מאט עולה לבמה, נלחם בקריצים.
"עצור!" פקדתי. התמונה נעצרה והגדלתי אותה. אחד הקריצים תקע את המזרק שמצאתי בתחתית גרונו של מאט, איפה שקני הנשימה ונתן לו אגרוף שם. גרונו הבהב קלות ואז ההבהוב נפסק.
קריאת פליאה נשמעה מאחורי.
הסתובבתי וראיתי ראש, ללא גוף עם שיער שחור, עיניים כחולות עמוקות מאוד ועור חלק ללא כל פגמים שחום.
"מי אתה?" שאלתי אותו. אין מצב שזה אחד מהם, הם לא נראים כמונו.
אבל מצד שני, אין מצב שהוא אחד מבני האדם כי הייתי מזהה אותו מהטקסים.
הראש נעלם.
"חכה רגע!" צעקתי אליו.
רצתי אל הגדר והכנסתי אליה את ראשי.
לא היו שום חולות, זו הייתה קרחת יער יפהפיה וירוקה ושמש אחר הצההריים קפחה מעליה. הנער עמד שם. גבוה, שחום, שרירי.
"מי את?" שאל אותי.
הססתי אם לעשות את מה שחשבתי לעשות.
ולבסוף עשיתי זאת.
הכנסתי באיטיות את ידיי ורגליי, ולאט לאט את כל גופי.
ידעתי שאני הולכת להסתבך בצרות…