שבר זמן – פרק 2 – שבב

ראיתי איך הקריצים זורקים אותו לשם, אליהם.
התמוטטתי על הרצפה בידיעה שזוהי אשמתי והתחלתי לבכות. ריילי צלעה אליי וניסתה לעודד אותי.
"היי, הכל בסדר, גם אם הוא לא יחזור." לא אמרתי שזה היה עידוד טוב.
"הוא החבר הכי טוב שלי, איך יהיה בסדר?" שאלתי ביפחת בכי.
"אני מצטערת." אמרה ריילי והתיישבה לידי.
"זה באשמתי, למה? למה הייתי חייבת לעשות את ההצגה הזאת?"
"איזו הצגה?" שאלה אותי ריילי בתמימות.
"נו, כאילו שאת לא יודעת. בכיתי ועשיתי דרמה כדי שלא יהרגו אותך ובמקומך שמו אותי ומאט בא וניסה לעזור לי, ואז שלחו אותו אליהם!" דיברתי במהירות.
ריילי הנהנה, "בואי, תלכי הביתה, תישני והכל יהיה בסדר."
הנהנתי וקמתי. התחלתי ללכת אל משפחתי שחיבקה אותי כאילו יצאתי מהאזור שלהם.
העפתי מבט אחרון בחולות בתקווה לראותו, אך הוא לא היה שם.

התעוררתי מוקדם בבוקר בשביל לעשות את ריצת הבוקר שלי והסתכלתי בחלוני. ראיתי את הגדר הגדולה שבהבזק אור נעלמה ואז חזרה והפעם עם תמונה של מישהו.
זוהי היתה תמונתו של מאט ועליה נכתב באותיות אדומות: דמם ליבו של נער זה.
דמעות עלו בעיניי וניסיתי לעצור אותם אך ללא הצלחה. התחלתי לבכות.
הפכתי את כל חדרי.
שברתי את המראה הגדולה שעל דלת הארון, בילגנתי את הארון, בילגנתי את המיטה, קרעתי את ציפית הכרית שלי עד שהוריי נכנסו לחדר בבהלה.
"אמילי, מה קרה?" שאלה אותי אמי.
סימנתי בראשי שילכו לחלון. הם ניגשו אליו וגם הם היו המומים.
"אני כל כך מצטערת." אמרה אמי וחיבקה אותי חזק.
"הוא היה כל כך צעיר, וטוב לב! זה לא מגיע לו!" התייפחתי על כתפה של אמי.
"אני יודעת, מותק, אני יודעת." ניסתה לנחם אותי אמי, אבל היא לא באמת יודעת כמה מאט היה חשוב לי, כמה הוא היה תמיד שם בשבילי.
התנתקתי מאמי. "אני רוצה לצאת לריצת הבוקר." אמרתי לה. היא ואבי יצאו מהחדר המבולגן וסגרו את הדלת אחריהם. לבשתי גופייה בצבע אפרסק וטייץ קצר שחור. אספתי את שיערי לקוקו הדוק וגבוה ושמתי נעלי הצעלמות שחורות.
לקחתי את תיק בית הספר השחור שלי ויצאתי מהבית, בלי להגיד כלום. התחלתי לרוץ ברחובות העיר הגדולה, לצד הבניינים הגבוהים על דרך העפר.
ריצה היא בעצם מה שמרגיע אותי. כל מה שאני שונאת נשרף לי בריצה.
פניתי שמאלה בשדרות "רים" אל עבר הבניין הכי עתיק בעיר והיחיד בשדרות "רים".
בית הספר על שם "קורנליוס קריץ".
כן, כן, קריץ…
קורנליוס הוא ראש הממשלה של העיר, הוא כל כך אנוכי שהוא הפך את השוטרים האכזריים לקריצים ולתיכון היחיד קרא על שמו.
הבניין היה שחור וגבוה, בעל ארבע קומות, עם מדרגות שיש לבנות מצוחצחות המובילות לדלת הכניסה, מדשאות ירוקות וגדולות וחלונות שקופים גדולים ומבריקים. עברתי בשער הברזל השחור ועליתי במדרגות שתיים שתיים כדי שאספיק לעשות את הדבר שרציתי לעשות.
ללכת לגדר, אולי מאט חזר, למרות שהוא מת.
נכנסתי בדלת הגדולה ומולי ניצב מסדרון כחול וגדול משני צדדיו לוקרים ירקרקים וגדולים. בסופו היתה דלת עץ שמובילה לאגף הכיתות ולאגף ל' ב' (לוקרים ב'). רצתי במסדרון ודחפתי את דלת העץ. מולי ניצב גרם מדרגות גדול ומשני צדדיו אולמות גדולים עם הרבה מסדרונות. עליתי בגרם המדרגות לקומה הרביעית ופניתי שמאלה במסדרון הצר שהיה ליד המדרגות. נעצרתי בדלת השלישית משמאל ונכנסתי לכיתה. ריח מעופש היה בה והחלון הגדול היה סגור. שולחנות היחיד היו מסודרים בשורות ולידם כיסאות עץ. הנחתי את תיקי על מקומי בשורה השלישית ויצאתי מהכיתה. סגרתי את הדלת ותחתלתי לרוץ בידיעה שי שלי עוד רבע שעה עד שאצטרך לחזור.

הפסקתי לספור את צעדיי כשהגעתי להולגרמת הגדר הגדולה. הבמה עדיין היתה שם והתיישבתי עליה. התחלתי לבכות מצער על מאט, מצער על מה שעשיתי.
כמה טיפשה הייתי?
מאט היה החבר הכי טוב שלי ועכשיו איבדתי אותו.
הסתובבתי על הבמה ונעמדתי במקום בו מאט נלחם בקריצים. התיישבתי שם, מריחה את ריח הבושם החזק שעדיין נשאר ממנו.
"אח," משהו דקר אותי.
קמתי וראיתי שזהו מזרק לבן ודק עם חוד גדול.
"מה זה עושה כאן לאזעזל?" שאלתי את עצמי והרמתי את זה. הכנסתי את זה לכיס הימני שלי וניגשתי חזרה לבית הספר. ירדתי מהבמה והתחלתי לרוץ לבית הספר.
עצרתי.
משהו בגדר משך את עיני.
זו היתה יד גדולה ולבנה המחזיקה משהו בין אצבעותיה. היד יצאה מהגדר וראו רק אותה, הגוף לא נראה לעין. היא זרקה את מה שהחזיקה על האדמה והחזירה אותה אל מעבר לגדר.
התקרבתי לשם וראיתי מה זה היה.
שבב מתכתי ירוק ומהבהב נח על האדמה הצהובה.
הוצאתי את סיכת הראש השחור שלי פתחתי אותה. מסך לבן גדול הופיע מעליה והכנסתי את השבב לתוכו. הרבה דיאגרמות ושרטוטים של ריאות הופיעו על המסך.
לחצתי על אחת הדיאגרמות ובכותרת שחורה מעליה היה כתוב:
קצב נשימות.
של מי? קצב נשימות של מי?
דיפדפתי קצת ואז ראיתי את זה. דף שלם על נער אחד.
בתמונה הופיע נער עם שיער שחור מורם כלפי מעלה ומעט זיפים.
מאט אלגרן.
מתחת לתמונה כתוב: חי, לא נהרס…