שבר זמן – פרק 10 – מסע בהיסטוריה – חלק א’

חרבו הכסופה של כריסטופר החלה לנוע אל תוך גרוני באיטיות.
"אתה לא רוצה לפוע בי, אז למה אתה עושה את זה?" לחשתי לו.
"קונרליוס צפה שזה יקרה! אני מצטער אמילי!" אמר כריסטופר וניסה לנעוץ בחוזקה את החרב גרוני כאשר תפסתי את גביש המולקם בידי הבריאה. ידי השבורה השתלשלה מצד גופי, היא כאבה. חרבו של כריסטופר חתכה בגרוני חתך קטן והדם ניגר ממנו.
"הקריצים לא ישלטו על ההיסטוריה!" צעקתי וחשבתי על זמן כלשהו, מקום כלשהו. חשבתי על מה אני באמת רוצה. עצמתי את עיניי ובמקום לראות שחור, ראיתי כחול, ואז… התפוגגתי כשאני שומעת את כריסטופר צועק את שמי.

פקחתי את עיני.
"איפה אני?" שאלתי את עצמי.
"בגלל שלא חשבת על תקופה מסוימת, הגביש לקח אותך הנה! אל הזיה שאת יצרת, שאת רוצה שתקרה, ואולי היא באמת תקרה אם הגביש ירצה!" קולו של הולדנגרף נשמע מאחוריי.
"הולדנגרף!" קראתי בשמחה וחיבקתי אותו, הוא היה נראה הרבה יותר טוב. הוא היה לבוש חליפה אפורה ועניבה שחורה, עיניו היו בגודל הנכון, הוא נראה הרבה יותר מלא ומוצק, זקנו התקצץ לזקן קטן אפרפר. הוא נראה הרבה יותר צעיר.
הסתכלתי סביבי. הייתי באולם נשפים ענק, בעיצומו של נשף, יושבת לצד שולחן עגול מכוסה מפה לבנה, עשרות כאלה היו בחדר. הולדנגרף עמד מעליי ולידי כריסטופר, מחזיק את ידי.
חייכתי אליו. שלתי הצהובה כבר לא היתה סםוגה מים, ידי לא היתה שבורה, זה היה רגע מדהים! 'רק אם מאט היה פה, הוא היה שמח בשבילי.' חשבתי לעצמי והתפוגגתי שוב.

"הגביש גם נושא במרחב!" קולו של כריסטופר נשמע באוזניי. מולי הוא עמד לבוש בג'ינס וטי שירט כתומה. "תביאי לי אותו!"
"איך הגעת לכאן?" שאלתי.
"צירוף מקרים!" היינו בקרחת יער שטופת שמש. מולנו עמדנו בניינים לבנים וגבוהים. ידי כבר היתה ביראה ולבשתי את בגדי הרגילים. מגפי עור חומות, גופייה לבנה וטייץ שחור.
"הנה את!" נער הגיח מבין סבך העצים שהיה מולי, זה היה מאט. הוא היה לבוש ג'ינס שחור בעל קרעים בברך וחולצת טריקו שחורה גם היא חלקה. "רצתי… בכל העיר!" התנשם מאט.
"אתה יודע שלא טוב לרוץ בשחור, מיוחד עם זה ג'ינס שחור!" רק עכשיו שמתי לב כמה התגעגעתי לריצות הבוקר עם מאט, מסביב לעיר. הדברים נפלטו לי מהפה, כאילו כלום לא קרה, ואף 'נלי' משוגעת הרביצה לו ועילפה אותו.
"מי זה?" שאל מאט כשראה את כריסטופר.
"כריסטופר, כריס בשבילך." ענה לו כריסטופר ולחץ את ידו.
"טוב… עכשיו כשאתם מכירים…" הסתובבתי לאחור ורצתי אל עבר היער, בתקווה שהולגרמת הגדר עדיין שם, והיא לא קרסה. על מי אני עובדת? הגדר אף פעם לא קורסת!
"היי! אמילי!" צעקו פה אחד כריסטופר ומאט והחלו לרוץ אחרי במעבה היער. הסטתי ענפים מפניי, קופצת מעל אבנים, מדלגת ורצה בכל כוחי.
"אל תבואו אחריי!" צעקתי ונכנסתי לתוך הולגרמת הגדר, מפילה את גביש המולקם בדרך.

בתי עץ ניצבו לפניי ושוב לבשתי את אותה שמלה צהובה. עכברושים שחורים התרוצצו בכל מקום ושקט שרר בעיר הקטנה.
השמש עלתה והחלה להאיר את בתי העץ הקטנים והמוזנחים. התחלתי ללכת על האפר השחור מנסה להתחמק מהעכברושים שסבבו סביבי. רק אז שמתי לב כמה אני צמאה ורעבה.
"לפחות כריסטופר לא מצא את הגביש." חייכתי לעצמי וצמרמורת חלפה בגופי. הסתובבתי לאחור ללא שמץ של מושג למה ומולי ראיתי חבורה של קריצים, לבושים חלוקים לבנים וברדסים על ראשם. חוץ מאחד שהיה שונה.
גבר די נמוך, קירח, בעל עור שחום, חסון, צלקת חצתה את עינו השמאלית והפכה אותה מעוותת, ועינו הימנית היתה כחולה.
"קורנליוס!" לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול רם.
"אמיליה ווקס, כמה נעים לפגוש אותך! אני מניח שאת יודעת על המזימה שלנו, לא כך?" שאל קורנליוס וירד מסוסו. כך גם הקריצים, חייליו.
"קורנליוס, אני לא יודעת למה אתה עושה את זה, אבל זה לא יעבוד לך!"
"למה? דווקא היינו יכולים להצליח!"
"קורנליוס!" קול נשי נשמע. צמרמורת שוב עלצה בגבי ולצד קורנליוס הופיעה לורי.
"למה את לא יכולה להיות כמו לורי? נאמנה למורשתה!" אמר קורנליוס בגאווה רבה כאילו היא ביתו שכרגע זכתתה בפרס נובל לשלום.
'מה יש לבחור הזה?' שאלתי את עצמי.
"ורן!" קרא קורנליוס ואחד מהקריצים הטיל על הרצפה חפץ אדום. "השריפה הגדולה בלונדון? אנחנו מתכוונים 'לעצור אותה'! זהו רק ההתחלה של מסענו, האין את מבינה אמילי?"
"קורנליוס, למה?"
"כדי שאזוז!" אמר קורנליוס ועלה על סוסו, מתעלם משאלתי. הם ברחו לצד השני של העיר.
"מר קריץ!" קול גברי בדיוק כשהקריצים נעלמו מהאופק בדהרה.
"הנה את!" כריסטופר עמד לצד שבר הזמן וגביש המולקם בידו הימנית. סומק הציף את לחיי מרוב כעס על כריסטופר, שסמכתי עליו יותר מידי, ועכשיו גיליתי את הפרצוף האמיתי שלו.
"מצטערת כריס, לא הפעם הזאת, לא תתפוס אותי הפעם!" אמרתי ונכנסתי אל תוך שבר זמן, מחכה שאתעורר אל המסע בהיסטוריה, מול קריץ וכריסטופר.