שברי זכוכית 12

הטיסה לא הייתה ארוכה וכעבור זמן קצר הם ירדו מהמטוס ישר לתוך החום של מיאמי. מסביב אנשים התרוצצו בבגדים קצרים וצבעוניים ופיזרו חיוכים מסנוורים לכל עבר. נראה כי במיאמי הזמן עובד אחרת. גם אם אנשים ממהרים הם עדיין משדרים רוגע ואווירת חופשה, לא לחוצים בכלל כמו בניו יורק. לאון הרגיש כמו ביקום אחר והביט לצדדים בבהלה. פטר שם לב לחרדה המתחילה להתחולל בתרנגולת מטילת ביצי הזהב שלו ולכן מיהר לחפש את הנהג ששלחו במיוחד בשביל לקחת אותם למלון. כשהם יצאו החוצה הם גילו שמדובר בלימוזינה שחורה ומבריקה.
"אתה רואה? אמרתי לך שיהיו לנו כאן חיים טובים" אמר פטר כאשר הם ישבו בפנים על מושבי העור החדשים והמבריקים ולגמו שמפניה.
"כן, חששתי לשווא" חייך לאון בעודו שותה ישר מהבקבוק.
הם ירדו מול המלון הענק שנראה כמו טירה מודרנית עם שיש לבן והמון חלונות זכוכית גדולים.
"תגיד שלום לממלכה החדשה שלך"
לאון עמד בפה פעור. המחזה באמת היה מאוד מרשים. בנוסף, ב-40 הדקות שלקח להם להגיע מנמל התעופה למלון הוא הספיק לשתות בקבוק וחצי של שמפניה.
הם נכנסו פנימה ונגלה לפניהם לובי לבן, מבריק וריק כמעט לחלוטין, חוץ מדלפק הקבלה בו עמדו מספר עובדים לבושים במדים בצבע ירוק. כל המלון עדיין היה בשיפוצים ובהכנות לקראת הפתיחה החגיגית בעוד שלושה חודשים בדיוק.
”האמת ששלושה חודשים זה מעט זמן בשביל לבצע את היצירות הרבות שמנהל המלון דורש" ציין לאון בפני פטר בעודם היו במטוס.
"אתה שובר זכוכית ואז מדביק אותה על הקיר" השיב פטר ביובש ואז חזר להתעדכן בחדשות היום בפלאפון.
"לא רק את הזכוכית אני שוברת במהלך התהליך…" חשב לאון בעודו מסתכל על השמיים הבהירים מהחלון "גם את הנפש".
פטר החל לאבד את הסבלנות. אמרו לו שמישהו מההנהלה יקבל את פניהם כשהם יגיעו אך הבן אדם כנראה איחר. פטר היה רגיל שבניו יורק הדברים תמיד התנהלו בזמן. בנוסף, הוא היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת שהוא היה לובש בדרך כלל מתחת לחליפה, והפעם וויתר על החליפה עצמה כמובן, אך עדיין היה לו חם מאוד והוא התחיל להתגרד. לאחר מספר דקות נוספות נכנסה למפתח המלון אישה גבוה ומרשימה בגיל העמידה. היא לבשה שמלת כותנה לבנה קלילה ושרשרת חרוזים עגולים צבעונית וגדולה. שיערה המאפיר והחלק היה אסוף בתסרוקת מוקפדת, ולמרות החום והלחות אף שיערה אחת לא העיזה לזוז ממקומה. שפתיה היו משוחות באודם אדום עז ולעינייה היו משקפי שמש ענקיות.
"שלום, אתם בטח מצוות העיצוב האמנותי" גם קולה היה אצילי ומרשים "אני איזמרלדה, מנהלת ההפקה לפתיחה החגיגית של המלון". היא לחצה את ידיהם של פטר ולאון. לאון חשד שאיזמרלדה הוא לא שמה האמיתי.
"מר לומברדי נתקע במילאנו לסיגרת כמה עיסקאות אחרונות אך הוא הבטיח להיות כאן כבר מחר למסיבה לכבוד העיתונאים והאורחים הפוטנציאלים שיתארחו כאן במלון כאשר הוא יפתח בעוד שלושה חודשים. בכל מקרה הוא ביקש ממני למסור לכם להתחיל לעבוד בהקדם האפשרי. הוא מעריץ גדול של העבודות של מאסטר הזכוכית והוא מתרגש מאוד משיתוף הפעולה ביניכם".
"הוא מסר הוראות כלשהן? מה אני יכול לעשות?" שאל לאון.
"הוא אמר tutto. זה אומר 'הכל' באיטלקית. אתה יכול לעשות כל מה שרק תראה לנכון- הוא סומך עלייך בעיניים עצומות".
"ומה התקציב שאנחנו עומדים עליו?" עכשיו היה תורו של פטר לשאול שאלות.
"infinito".
את המילה הזאת פטר הכיר. הוא חייך וחיכך ידיים בהנאה.
"טוב אז אתם יכולים לעלות למעלה, להתמקם בחדרים שלכם ולהחליף למשהוא יותר נוח…" איזמרלדה הסתכלה בעיקר על פטר המזיע והאדום.
לפתע פרצה בסערה דמות נשית לתוך הלובי של המלון בעודה סוחבת שני תיקים גדולים וצולעת.
"איזמרלדה סליחה על האיחור, הרכב נתקע באמצע הדרך ואז הנהג היה צריך להתקשר לסבתא שלו לברר מה קורה עם חלקי החילוף ו…"
"זה בסדר, הכל בסדר" איזמרלדה נשמעה עייפה "תכירו, זאת ג'מה העוזרת הצעירה והנאמנה שלי".
"אנחנו כבר מכירים" חייכה ג'מה חיוך רחב "הכרנו בפתיחה של התעורכה של בוב הזקן בניו יורק".
"נכון, את החברה של הפמיניסטית המכוערת" נהם פטר "רק אל תגידי לי שהיא מגיעה לכאן גם".
"כן, היא תגיעה לקראת מחר למסיבה לכבוד העיתונאים".
"נו באמת, רק זה היה חסר לנו עכשיו" רטן פטר אך לאון ראה בעיניו שביב של הנאה וציפיה. הוא בטח כבר החל להכין בראשו רעיונות לעלבונות חדשים להטיח במרי.
אזמרלדה ופטר החלו להתקדם לכיוון החדרים בעודם מדברים בקולי קולות על התוכניות הגדולות שלהם למלון בעוד ג'מה ולאון הסתרחו מאחור.
"אז מה שלום הרגל שלך?" באופן מפתיע לאון יצר אינטראקציה חברתית עם בן אדם אחר מיוזמתו.
"כבר יותר טוב, בעוד כמה ימים אני הוריד את התחבושות".
"ומה עם הלב?"
"לזה נראה לי יקח יותר זמן להחלים". עינייה נדדו בעצב לעבר החלל הריק "אבל זה טוב שיש לנו את העבודה הזאת כאן במקום חדש, גם שינוי האווירה וגם העבודה האינטנסיבית יעזרו לי לשכוח".
"כן, עבודה אינטנסיבית…" חזר אחריה לאון ומחשבותיו הפליגו לעבר תקציב הזכוכיות הבלתי מוגבל והמתוק שלו.