שברי זכוכית 10

היא עוד לא הספיקה לענות ואז כמו בסימן מוסכם בשנייה שהוא שאל זאת- פרצה לגלריה בחורה עם שמלה פרחונית בגווני ורוד וכתום ומעל צעיף משי קליל בצבע טורקיז. שיער היה ארוך, חלק ושחור והוא היה קלועה בצמה רפויה. עיניה היו כחולות כמעט כמו צעיף הטרוקיז על כתפיה. רגל שמאל שלה הייתה חבושה ולכן הייתה לה צליעה מורגשת. אך למרות צליעתה היא הייתה מהירה והתקדמה ישר לעברם.
"אוי מרי, אני כלכך מצטערת שאיחרתי, הדלת של הבית שוב נתקעה והייתי צריכה להתקשר לשכנה מוועד הבית אבל היא בדיוק נסעה עם החתול שלה, מר פאמפקין, לווטרינר כי מתברר שאתמול בערב הוא אכל יותר מדי גבינה ו…"
"זה בסדר, לא החמצת יותר מדי" חברתה ישר קטעה אותה. כנראה שלמרי לא הייתה סבלנות גם לאנשים שדיברו יותר מדי "חוץ מסצנה פתטית של הסוכן הנלוז מנסה להציל את כבודו של האמן הנלוז שלו". היא הנידה בראש בבוז כלפי לאון.
הבחורה החדשה סרקה את לאון מכף רגל ועד ראש. למה כולם עושים את זה היום? זה היה בהחלט יותר מדי תשומת לב בשבילו לערב אחד. הוא החל לחפש את המלצר בעיניו מכיוון ששתי הכוסות שאסף מקודם כבר היו ריקות לחלוטין.
"שרשרת יפה" היא אמרה בשמחה "באמת נחמד לראות פה קצת צבע. למה כולם בשחור?".
"או זה בדיוק מה שידידנו השיכור שאל פה לפני שנייה. אבל אני אפילו לא אטרח להסביר זאת לשני אנשים כה חסרי ידע בטעם ובסטייל כמוכם".
"חברה שלך לא כל כך נחמדה" מלמל לאון בזמן שהחל לברוח מהן באיטיות לכיוון האלכוהול הנחשק. אך זה לא הועיל לו, מרי הייתה נחושה ופשוט עקבה אחריו בצעדים מהירים וחברתה המוזרה רדפה אחריהם בצליעה שהאטה אותה רק במעט.
"אז מה אתה גם אמן?" שאלה הבחורה לאחר שעצרו לבסוף.
"נו באמת ג'מה, אני שלחתי לך את כל הפרטים במייל! הוא האיש הנורא שצרך זנות ועדיין אישרו לו הגעה לאירוע מסיבה לא מובנת ולא מוצדקת בעליל. לא עברת על פרטי המוזמנים המעודכנת? איך איזמרדלה הבוסית הדגולה עדיין לא פיטרה אותך אני לא מבינה".
"אה" ג'מה שקעה במעמקי הזיכרון שלה וניסתה לדוג משם אינפורמציה "משהו עם זכוכית?"
"אין לי כוח אלייך יותר" רטנה מרי והלכה לכיוון החלל השני. היא הרגישה שהיא לא מצליחה לפתח עימות אינטלקטואלי ראוי מספיק עם האמן השתקן ולכן החליטה לחזור ולהציק לסוכן שלו.
"אולי באמת כדאי שאני אשלח הודעה לבוסית שלי. להודיע לה שפיקחתי על האירוע והכל עובר בהצלחה. אנחנו מארגני האירוע ועזרנו לגלריה עם ההפקה של הפתיחה החגיגית והמצופה של בוב הזקן. זה אירוע ענק בעולם האמנות שהוא חזר סוף סוף אחרי שנים של היעלמות. הגלריה לא חסכה בכלום".
בהחלט לא חסכה חשב לעצמו לאון בעודו מכניס באיטיות לתיק שלו את כוס השמפניה המהודרת השלישית לערב זה.
"אז איזמרלדה, הבוסית שלי, שלחה אותי לוודא שהכל מתנהל היטב ושהאורחים נהנים. אתה נהנה?"
"בטח" הוא שיקר.
"יופי אני מאוד שמחה. ואני מצטערת על ההתנהגות של מרי, היא יכולה להיות קצת בוטה ונסערת לפעמים אבל זה רק בגלל שיש בה כל כך הרבה תשוקה כלפי צדק".
נשמעו צעקות רמות מהחלל השני בין פטר למרי. אכן, התשוקה הייתה כה רבה והיא כמעט עברה לאלימות פיזית. ג'מה דידתה לעבר המאורע והחלה להפריד בינהם. אם תהיה תגרה פיזית באמצע הפתיחה החגיגית של התערוכה הבוסית שלה בטוח לא תהיה מרוצה. לאון נשאר לעמוד במקומו, קרוב למסלול של המלצרים עם השתייה, ושמע רק חלקים של ההטחות ההדדיות. "מיזוגן שפל", "פמניסטית מכוערת", "אדם חלש ומנוון", "פמניסטית מגעילה". לאון הרגיש, מן המעט ששמע, כי העלבות של מרי היו יותר מתוחכמות. לבסוף הרוחות נרגעו מכיוון שהגיע תורו של בוב הזקן לשאת נאום מרגש. הוא סירב לדבר יותר מדי מכיוון שרק לפני שבוע יצא ממדיטצית השתיקה שלו אך עדיין הסכים לעלות על הבמה שנבנתה במיוחד לאירוע חשוב זה. "אני כלום, אנחנו כלום, כי אין כלום" הוא אמר לאחר מכן הוסיף עוד משפט של מלמולים בשפה שלאון ושאר האנשים בתערוכה לא הכירו. לאחר מכן בוב הזקן ירד מהבמה לצליל מחיאות כפיים סוערות ופלאשים של הצלמים ושל הקהל. לאון קיווה שעכשיו יהיה אפשר לחזור הביתה אבל נראה כאילו פטר עדיין עסוק בלדבר עם אנשים עשירים ומשפיעים. ג'מה דידתה חזרה מהקהל ונעמדה לידו שוב. הוא לא ציפה לזה. עכשיו שוב יצטרך להשתמש במילים. אוף. אך למרבה הפלא היא לא אמרה כלום. אחרי כחמש דקות וכוס שמפניה נוספת היה דווקא לאון זה שהפר את השתיקה.
"איך זה קרה?" הוא שאל והתכוון לרגל החבושה.
"או הפציעה? רצתי אחרי ארוסי, כלומר ארוסי לשעבר, ונפלתי על המדרכה ועיקמתי את הרגל".
"למה רצת אחרי ארוסך, כלומר ארוסך לשעבר?"
"מה זאת אומרת למה? כי הוא ברח ממני"
"ולאן הוא ברח?"
"לאוסטרליה. או לפחות זה מה שאחותו טוענת. התקשרתי אליה כי הפלאפון שלו היה מנותק בכל אלפי הפעמים שהתקשרתי אליו. היא אמרה שהוא רוצה להיות אדם חופשי".
"ואת?"
"לא. אני מעדיפה לאהוב וזה לא באמת יכול להתקיים ביחד".
לאון לגם עוד שלוק מהשמפניה. רעש ההתלהבות בחלל השני לא פסק. עכשיו מרי ופטר רבו על תשומת הלב של בוב הזקן.
"זה עדיין כואב?" שאל לאון לבסוף.
"כן. אני חושבת שזה כאב שישאר איתי לנצח. כאב של אהבה לא ממומשת, כאב של כמיהה בלתי ניתנת לסיפוק. הוא לקח איתו חלק ממני כשהוא עזב ונסע. חלק שלא אוכל להחזיר אף פעם, אלא אם כן הוא יחליט לחזור מאוסטרליה אבל זה כנראה כבר לא יקרה. לכן, הפצע שנוצר כאשר הוא לקח חלק ממני ישאר פתוח ויכאב לנצח. ואני רק רציתי לאהוב אותו. למה הוא לא נתן לי לאהוב אותו?" דמעות החלו לעלות בעינייה הבהירות של ג'מה.
"התכוונתי לרגל".
"אה" היא הסתכלה מטה אל הרגל ומחתה דמעה בעזרת הצעיף הכתום שלה
"כבר לא כלכך כואב".