שבור- פרק 2

מקדשים נטושים למכביר בעיר ספוגת השנים, מקצתם נהגים עוד בפי הבריות, רובם, נגוזו בעשן תקופות פרה היסטוריות. בקצה סמטה מאובקת, בפנייה שאחרי הסוף, ישנו אולם, אולם נשפים גדול ומחורב, מעטים שנכנסו- חמקו משם חיוורים, כששאלו אותם מה אירע, הם לא הסבירו, הם קטפו פרח צחור כותרת לשואל ותחבוהו מאחורי אוזנו, מלווים במבט מעורפל את המחווה המוזרה, ואחר הם שכחו, הכל. היו שם נרקיסים באולם, מאות וטריליונים של לבן עם בועות צהובות,טיפסו על הקירות ויצרו שערים, הם השתרגו להם בשרירותיות,התלפפו והסתבכו ככל שניתן, מראם העדין משווה נופך מכושף, קצוות הפרחים רכות למראה אך תדקר כשתיגע, יפה שם, יפה להחליא. בצד, מעקה כבד חומחום, מדרגות אבן שחוקות מטפסות אל דלת מפוררת, עלי המדרגות נושקו לראשונה ידי עלמות רבות, מבטים מלאי משמעות הוחלפו, מילים ענוגות, פרחים ננעצו בדש וורדים נזרקו בבוז מכוון. עכשיו הכל לבן, אף לא עלה כותרת ורוד מכומש נותר מאותם ריקודים, הפרחים קרירים, מתכחשים לכל מגע חם, לכל חיבוק שנרקד בשניים, להנחת ראש על חזה, ללטיפה חטופה. בהיר באולם, מסנוור אפילו, אם ייטיב אי מי לחקור, ינתץ את מסך הנרקיסים בחרבו- יגלה שם ילדה, דקת מרפקים, נשענת על המדרגה הראשונה תדיר, מדברת אל כל נרקיס, לועטת לו:״גדל״, היא חיה מכלום, היא חיה עם הנרקיסים, אנשים רוחשים באימה תומהת לפעמים,אבל היא חיה לפחות, מצטדקים ומסירים אחריות באותו עפעוף, היא נולדה מנרקיס, אבקניו צהובים כסופים, אבקן אחד מפרחו של נרקסיס, (הבחור מהמיתולוגיה שהתאהב בבבואתו אחר שקולל על היותו יהיר ואנוכי) אבקן שנשר, הוא נסחף בתעלות ירקרקות, בין גנדיולות וסרנדות בעיר הרומית ונפלט לבסוף באולם, לפני עשר שנים.הילדה הקטנה נוצרה מקללה, מנער שקולל, זהובת השיער איזמרגדת העיניים, קשותת הגבות גדלה לילדה הנפלאה ביותר בתבל והוא קרא לה אלה.