שבורים- פרולוג (שם זמני)

פרולוג-

"עשרים וחמש… שלושים ושתיים… שמונה עשרה… חמישים…" אופל סיימה את הספירה שלה והחלה לחפש אותי ברחבי הקומה התחתונה.
ממקום המחבוא שלי יכולתי לשמוע רק את צעדיה הלוך וחזור, מהדהדים ברחבי הבית השקט.
לאחר זמן מה וחיפוש כושל בקומה התחתונה אופל עושה את דרכה במעלי המדרגות אל הקומה השנייה, אני שומעת את מדרגות העץ חורקות תחת רגליה היחפות, את הצחוק הקליל שלה בעודה פותחת ארונות הקראיים, מזיזה ווילונות כבדים, מתכופפת תחת מיטות או שולחנות.
היא לא תמצא אותי לעולם, אני יודעת את זה.
דרך חריץ זעיר במקום שבו אני מתחבאת אני יכולה לראות שהיא כנכנס אל החדר שלי, שנמצאה מול חדר העבודה של אבא, שבו אני מתחבאת.
היא מחפשת בארון, מוכנה לומר לי שהיא תפסה אותי, אבל רואה בו רק בגדים.
היא עוזבת את החדר מובסת, ואני לא יכולה שלא להחניק צחקוק.
נראה כאילו אופל שמעה אותי, מפני שבהיסוס קל היא ניגשת אל החדר, היא מתקרבת כשעל פניה הבעת ניצחון.
תחילה היא מחפשת מתחת לשולחן העבודה, אני עוצרת את נשימתי, פוחדת לזוז.
"תפסתי אותך, טופז!" קוראת אופל. היא פותחת את דלת הארון בחוזקה ורוח קלילה מעיפה את שיערותיי. אותו צחוק קליל נפלו מפיה בעודה מניחה את ידה על כתפי.
תחושת התבוסה מציפה אותי, אני יוצאת מהארון, מבטי מושפל, מתקדמת לכיוון הדלת.
"היי, מה קרה טופז?" שואלת אופל.
"באמת רציתי לנצח אותך הפעם." אמרתי, קולי נשבר.
"זה בסדר, לפעמים מנצחים ולפעמים מנצחים הכי חשוב לקחת את הדברים בצורה ספורטיבית," היא אומרת, בוגרת לגילה, כמו תמיד. "זה לפחות מה שאבא ואמא אומרים לי תמיד."
"אבל את תמיד מנצחת אותי, אופל." אני מתיישבת על רצפת חדר העבודה, דמעות זעירות מתחילות לצרוב בעיניי.
"אולי…" היא מהרהרת. "אני נותנת את כל כולי בכל פעם שאנחנו משחקות, אם הייתי עושה לה חיים קלים, מפסידה בכוונה וכל זה, לא היית מרגישה רע יותר?" שואלת ומתיישבת לצידי.
"לא! הייתי מרגישה מעולה עם היית נותנת לי לנצח." אני מכריזה.
אופל צוחקת. ברגע מבזיקה במוחי המחשבה שהצחוק שלה דומה לצחוקה של אימי, אותה קלילות, אותה טבעיות.
"בסדר, בפעם הבאה אתן לך לנצח." הוא אומרת בחיוך.