שבועיים לאהבה: פרק שני

ביום למחרת, הוא הופיע בפתח חדרי.
"אני יודע שאת שם" הוא אמר ונשען אל הדלת.
"אני לא באמת פה" אמרתי ונשענתי גם אני על הדחת.
"אז אני אדבר אל החדר הריק"הוא אמר ואני חייכתי.
"כרצונך" אמרתי למרות שידעתי כי ימשיך גם ללא אישורי.
"טוב" הוא אמר ושמעתי צחקוק שקט, כאילו הוא לא מאמין שהוא עושה את זה.
"אני באמת לא מבין למה היא הלכה אתמול" הוא אמר.
"זאת אומרת, היא זאת שתכנה את כול זה, ואז היא הולכת בלי להגיד שלום,
או משהו כזה"אני מניחה שבמבט לאחור זה באמת קצת מטומטם.
"אולי התיישבת ליד מישהו לא נכון, או אמרת משהו לא נכון"
רמזתי והתחלתי להלך בחדר, יודעת שבסופו של דבר,
אני פשוט אלך איתו.
"אבל זה כבר לא חשוב עכשיו" הוא אמר, והחליק במורד הקיר.
"את חושבת שהיא תסלח לי?" הוא שאל ובתשובה, פתחתי את הדלת.
"טוב, אז מה עכשיו?" שאלתי כאשר נעמד והביט אליי מלמעלה.
"את יודעת, את יותר נמוכה משתיארתי" הוא אמר ותפס קווצה משערי.
"זאת לא אשמתי שאתה הר אדם"אמרתי וחייכתי כאשר צחק קלות.
"טוב, אז לאין מכאן?"הוא שאל בזמן שעזר לי ללבוש את מעילי.
"אתה תגלה" אמרתי והסתובבתי לעברו,"אתה יכול להביא לי את הטלפון על השידה?"
שאלתי וכאשר הסתובב העפתי מבט המפה.
"תספרי לי" הוא אמר בקול ילדותי כאשר נתן לי את הטלפון.
"זאת עיירה די קטנה, אתה בטוח עברת ליד המקום הזה לפחות פעם"
אמרתי בערפול וצעדתי אל עבר הדלת"אתה מתכוון להישאר שם, או לבוא?"
שאלתי לאחר שלא שמעתי את צעדיו מאחורי.
"כן, סליחה, אני פשוט מנסה לחשוב איפה כבר הייתי" הוא אמר בחיוך קטן.
"נו כבר" אמרתי וזירזתי אותו.
במשך כול הדרך לשם, הוא לא הפסיק לשאול ולחפש אחר התשובה
ואני רק שתקתי, לא היה לי ממש מה להגיד.
או שלא היה לי עד שהגענו לפארק ירוק קטן, מוקף גדר חומה.
"הגענו" אמרתי וחייכתי לעברו.
"אבל זה המקום בו נפגשנו אתמול" הוא אמר בבלבול.
"החלטתי שאנחנו צריכים להתחיל מחדש" אמרתי "והפעם כמו שצריך"