רק רציתי להיות חלק מהם || פרק 7
הבוחן הכריז:"תמרה". תמרה פלדמן היא ילדה יפהפייה וקצת מוזרה,מכיתה ז'2. היא מאוד שקטה,ולכן לא הבנתי למה היא נבחנת לתפקיד ראשי בהצגת בית הספר. כל כך שמחתי שהגעתי לשלב השתיים האחרונות! הלב שלי פעם בחוזקה,והרגשתי שעוד שנייה הוא יתפוצץ. למרות השמחה, שכחתי לרגע ששירן היא זו שמתמודדת נגדי. אלופת התיאטרון,ששיחקה בטלנובלות ובפרסומות…. איזה סיכוי יש לי?
פתאום עמדה אחת מהבוחנות,שנראית בכיתה ו', למראה הבוחנים הגבוהים שלצדה, ודיברה בקול המתוק והעדין ששמעתי מקודם. "עכשיו,בנות, מי שנקרא בשמה,היא זו שתזכה בתפקיד הראשי.". הייתי לחוצה מאוד,אבל גם עצובה,כי ידעתי שהסיכויים לא עומדים לצדי.
*אני כמעט בטוחה שעוברת לכם המחשבה הזו בראש – פתאום יקרה הדבר ה"לא צפוי" והילדה הפשוטה,אני,תיקח את הכתר ותזכה בתפקיד הראשי,בעוד השחקנית,תלך הביתה מבואסת. טוב,אז אם ככה,אני מודיעה לכם בשמחה………… שטעיתם בגדול.*
"שירן! את הזוכה שלנו!" הכריזה בשמחה הבוחנת. כל הבוחנים קמו מכיסאותיהם, ומחאו לה כפיים. גם אני,מתוך נימוס,קמתי ומחאתי כפיים ומרחתי חיוך גדול על הפרצוף. שירן וחברותיה צהלו משמחה,והיא החלה לבכות.
*נו,באמת. על מי היא מנסה לעבוד? … רציתי לומר לה:"קיבלת את התפקיד,יופי. את לא צריכה לבכות." אולי היא רגילה מהטלנובלות.*
ירדתי מהבמה,ונדמה היה כאילו הם לא שמו לב אליי בכלל. אחזתי בידית הדלת, ופתאום נשמע הקול העדין והמוכר:"וכמובן כל הכבוד לתום! את היית מצוינת!". היא חייכה לעברי בחיוך גדול, וחייכתי אליה חיוך מאולץ ומתאמץ. יצאתי מהאודיטוריום,ונטע ניגשה אליי "תפקיד ראשי?!" היא שאלה בהתרגשות. "לא. שירנובלה (כינוי שלי לשירן = שירן+טלנובלה) לקחה אותו." אמרתי באדישות. "אני כל כך מצטערת תומי. אבל לא נורא, הכל לטובה." היא אמרה וחייכה,בתקווה לגרום לי לחייך. אני כל כך שונאת שאומרים לי קלישאות מהסוג הזה: "יש הרבה דגים בים" , "כל סוף הוא התחלה חדשה". זה פשוט מכעיס ומעצבן. הלכתי במהירות,וניסיתי להיראות אדישה. נטע הגבירה את צעדיה ואמרה:"היי,תום,מה קרה? את כועסת עליי?".
"לא",עניתי לה,"למה שאכעס עלייך? את חברה שלי. לא עשית לי משהו רע."
"אהה,יופי. כי את נראית קצת עצבנית וכועסת. אני מבינה אותך,זה ממש מעצבן לנסות להתקבל למשהו,וזה מתנפץ לך מול הפרצוף,אבל תהיה לך הזדמנות אחרת,תומי. " היא אמרה,וחיבקה אותי. השתחררתי מהחיבוק שלה,והמשכתי באדישותי. לא רציתי לדבר עם אף אחד,או שמישהו יעודד אותי. פשוט רציתי לחזור הביתה,לשבת על המיטה שלי,להקשיב למוזיקה פול ווליום באוזניות,ולחבק את החתול שלי,שיותר מדי שמן וחלש כדי להשתחרר מהחיבוקים(החניקות) שלי.
שירן יצאה מהבניין בדילוגים עם חברותיה. הן התקרבו אלינו.
"אוי לא,שירנובלה מתקרבת." אמרה נטע,והתכוננה למפגש עם שירן. היא חייכה אליה,ועמדה זקופה.
"היי נטע!" צהלה שירן,וחיבקה את נטע. "שירני! כל הכבוד!" נטע אמרה. הסתכלתי על שתיהן,ולא האמנתי. הרי נטע שונאת את שירן! אז למה היא מתחבקת איתה?
"אויש,שכחתי,כל הכבוד תמר! לא נורא שלא הצלחת,זה קורה להרבה!" שירן אמרה לי,בהמון התנשאות.
"זה תום,לא תמר",תיקנתי אותה. למרות שהיא יודעת את השם שלי,היא הייתה חייבת לדחוף את ה"טעות" הזו.
"מצטערת. בהצלחה. ביי נטעוש!" שירן אמרה ונופפה לשלום לנטע. נטע נופפה חזרה וחייכה.
ברגע ששירן התרחקה מהאופק,נטע הורידה את החיוך מפניה. "השירן הזאת,תמוטט את כולנו." אמרה נטע,ונאנחה. "רגע,לא הבנתי,את שונאת את שירן או אהבת אותה?",שאלתי את נטע.
"תומי,ברור שאני שונאת אותה! היא כל כך מגעילה ומתנשאת!",אמרה נטע,כאילו זה היה ברור.
אז לי זה לא היה ברור. ממש לא ברור.
"אז למה חיבקת אותה והיית נחמדה אליה,ואז כשהיא הלכה,השתנית לגמרי?" שאלתי אותה.
"כי אני לא רוצה שילדה כזאת תחשוב עליי דברים רעים. היא עוד יכולה להפיץ עליי שמועות ושקרים,אני לא רוצה שהיא תיפגע במעמד החברתי שלי,תומי!" היא ענתה בקול רם.
אהה,עכשיו הכל ברור. צביעות. צביעות. צביעות. לפעמים,אני לא מבינה למה אני חברה שלה בכלל. ואז אני נזכרת עוד פעם,שיש לה תכונות אחרות וטובות. המשכנו ללכת לכיוון הבית שלי,ונטע גילתה לי מה הולך בשיחות של המעמד הגבוה בבית הספר,ומי הזוג החדש של השכבה,למרות שהיא אמרה שהיא לא תגלה. ואני רק רציתי לברוח לחדר שלי,לשמוע מוזיקה ולחבק(לחנוק) את החתול שלי מאהבה(כמובן).
-המשך בפרק הבא-
תגובות (3)
מאוד יפה! וגם יותר ארוך! אבל לדעתי את לא צריכה יותר ארוך, ככה זה מושלם! הפרקים שלך מאוד משתפרים (חוץ מפרק שש שלדעתי היתה קצת ירידה). כל הכבוד! אני מחכה לפרק הבא(:
יהיה עוד פרק?
מתי יש עוד פרק?? את בכלל עדיין באתר??