רק רציתי להיות חלק מהם \\ פרק 5

אז הגיע יום האודישנים הראשון. אני מתוחה ולחוצה מאוד. התכוננתי על הטקסט כל הלילה אתמול,אבל משום מה אני יודעת שברגע שאני אעמוד מול הבוחנים,כל המילים יברחו לי מהפה. נטע באה לעודד אותי,אבל הגיעה חבורת בנות מעצבנות מהכיתה המקבילה וחטפו אותה לשיחה שלא נגמרת. ראיתי את שירן יוצאת מהאודיטוריום שבו נבחנים. שירן היא מצטיינת התיאטרון של בית הספר. אבא שלה שחקן מפורסם,ככה שהיא מקבלת שיעורים פרטיים משחקנים מעולים ומשתתפת בתפקידי אורח בכמה סדרות. היא יצאה,ועל פניה השתרע חיוך רחב ולא מתאמץ כמו בדרך כלל – עם שיניים לבנות ומבריקות שכל אחד היה חולם עליהן. אבל זה בגלל שהיא עברה הלבנת שיניים לפני כמה חודשים,למרות שזה לא בריא. ברגע שהיא יצאה מהאודיטוריום, רצו אליה שתי חברותיה – מאי וגילי,שנמצאות לידה בלי סוף. היא אמרה להן "זה היה קלי קלות. אפילו לא התאמצתי. הסצנה הזכירה לי מאוד סצנה אחרת שהשתתפתי בה בטלנובלה 'אהבות נעורים' ". והן חיבקו אותה והלכו לעבר היציאה מהבניין. הבוחנת היא מורת תיאטרון שהיא בעצם שחקנית שלא כל כך הצליחה בתעשייה,והיא נהפכה להיות מורת תיאטרון. היא יצאה עם קלסר ירוק מבריק בידה,ומילמלה "תום גרשטוף..גרשטה…גרשטפון.." . היא ניסתה להגיד את שם במשפחה שלי,וכמו רבים,היא לא הצליחה. ניגשתי אליה במהרה ותיקנתי אותה "זה גרשטפונסקי… במקור זה רוסי. הרבה מתבלבלים." וחייכתי את החיוך הכי מקסים ונחמד שיש לי. "טוב…אני אקרא לך תום. בואי,האודישן שלך מתחיל",היא אמרה והובילה אותי אל עבר האודיטוריום. הסתכלתי אחורה כדי לבדוק אם נטע בכלל יודעת שאני נכנסת,אבל היא מזמן הייתה שקועה בשיחת הרכילות על הזוג הלוהט של השכבה. קצת נעצבתי מזה,אבל יש לי אודישן לעבור,ואני רגילה שנטע שקועה בעניינים שלה. עליתי על הבמה והתחלתי קצת לרעוד. המורה,שדרך אגב קוראים לה גבי,הביאה לי מיקרופון שחור ודי כבד יש לומר,ואמרה לי "בהצלחה". ניסיתי להבחין בשופטים הנוספים שישבו מתחת לבמה,אבל המנורה הענקית שהופנתה עליי,שיגרה אור כל כך חזק שלא ראיתי כלום. שמעתי קול אומר,"שלום תום. ברוכה הבאה לאודישנים. התחילי בבקשה בסצנה 6 בקטע שבו רומיאו עומד מתחת לחלון.". ואז נזכרתי,שהתאמנתי רק על סצנות 1,2 ו-3. הייתי כל כך לחוצה שלא ידעתי מה לעשות,הקול שלי רעד,והלב שלי החל לדפוק בחוזקה. אני באמת לא יודעת מאיפה היה לי האומץ,אבל קירבתי את המיקרופון לעבר הפה שלי ואמרתי "אני ממש מצטערת,אבל התאמנתי על סצנות אחת,שתיים ושלוש. לא ידעתי שצריך להתאמן על הכל". השתררה דממה לכמה שניות. חשבתי שהם הולכים להגיד לי שאני לא מקצוענית, ושבתיאטרון אין מקום לדברים כאלה. פתאום נשמע קול עדין ומתוק שאומר "זה בסדר,תוכלי להציג בפנינו גם את סצנה אחת. תתחילי בבקשה". ודמיינתי את האדם שממנו הגיע הקול,מחייך. גם אני חייכתי.

-המשך בפרק הבא-