רק צדק-פרק 17

נקודת מבט רוז:
וככה מיקי נטשה אותי עם דילן למשך חמש שעות של עבודה אחד על אחד עם הפסקות רק לשירותים ואוכל. בכלל בשבועיים האחרונים עבדתי ללא הפסקה (חוץ מהזמן שבו הייתי בבית הספר), הייתי בצוות המפענח ביחד עם עוד שני תחקירנים ושני ציידים, השגנו תוצאות די משביעות רצון בשביל שבועיים של עבודה.
בשעה הראשונה עבדנו ברצינות גמורה, השוואנו גרסאות ועברנו על כמה ספרים כדי לנסות ולהעלות השערות לגבי המשמעות הפרקטית של החידה. אחרי שעה דילן הלך להביא לנו מים וכמה פירות מהמטבחון ועשינו עצירה של עשר דקות. אחר כך במשך שעתיים נוספות עבדנו ברצף (חוץ מעצירה אחת לשירותים) אבל אז כבר התחלנו לאבד מהרצינות ודילן התחיל לעשות שטויות. במקום לכתוב "היכל הספרים" הוא כתב "מיכל הספרים" ועוד כל מיני טעויות שעיצבנו אותי, בשעה הרביעית הרגשתי שאני לא יכולה יותר אז צעקתי עליו. "אתה מוכן לחזור לפוקוס?" צעקתי ונעמדתי בעצבים.
הוא הביט בי בהפתעה והניח את העט. "את מוכנה להירגע?" שאל.
"לא!!! כל מילה שלישית שאתה כותב היא שגיאה, אתה לא מרוכז, אי אפשר לעבוד ככה!"
"בהתחשב בעובדה שכבר ארבע שעות אני הוא זה שכותב ואפילו פעם אחת לא הצעת להתחלף, את רק יושבת או עומדת או הולכת בחדר לסירוגין, את עושה לי סחרחורת ומפציצה אותי במילים שאני מתבלבל כבר, אני חושב שכדאי שתרגעי לפני שאני חוזר לריכוז, את זאת שמוציאה אותי מריכוז," הוא אמר ונעמד, הקול שלו היה רגוע אבל העיניים החומות שלו היו כעוסות.

נקודת מבט דילן:
"פשוט תירגעי," אמרתי לה והרגשתי דאני עומד להתפוצץ, מה היא חושבת שהיא, תחקירנית עאלק, עצבנית מעצבנת. אם הייתי פוגש אותה לפני שנה אין ספק שהייתי מתחיל איתה, כמובן שהיא הייתה הורגת אותי אבל זה לא מה שמנע ממני לנסות לגעת בה בפעם הראשונה שראיתי אותה, אז בשכונת האורנים. ראיתי איך היא קופאת מההליכה שלה בחדר, ההבעה שלה הייתה לא מוגדרת, היא צנחה לתוך הכיסא שלה וקברה את פנים שלה בתוך הידיים שלה, ראיתי שהכתפיים שלה רועדות קצת, היא בכתה. "רוז?" שאלתי בהפתעה.
"לא, זה בסדר, אני פשוט קצת עייפה, אתה צודק, תן לי רגע ואז נוכל לחזור לעבוד," אמרה בלי להרים את הפנים שלה. "תן לי כמה דקות." היא משכה באף שלה והרימה את הראש, המבט שלה היה לא ממוקד. היא השעינה את גופה קדימה, הידיים שלה תמכו לה בראש, השיער שלה נפל לה על הפנים.
התיישבתי מולה והזזתי את השיער שלה הצידה. "זה בסדר, עבדנו קשה, מותר לך לנוח," אמרתי והבטתי לה לתוך העיניים הירוקות שלה מלאות הדמעות.
"באמת, זה בסדר," היא אמרה ונעמדה, ניגבה את הדמעות והלכה לצד שני של בחדר.
ישבתי ככה בלי לעשות כלום למשך כמה שניות, בוהה בגב שלה ואז לקחתי לידי את הדף והתחלתי לתקן את הטעויות שלי. אחרי כמה זמן היא התיישבה מולי והתחילה לעזור לי, משתדלת כמה שיותר לא לגעת בי. התאפקתי מאוד לו לשאול אותה למה היא כל כך מנסה לא לגעת בי, מה עשיתי לה?
"אני רואה שהתקדמתם יפה," שמענו את הקול של המפקדת מפתח החדר כעבור חצי שעה. "בואו, יש עכשיו ארוחת ערב, שניכם נשארים לישון כאן הלילה כך שתוכלו מחר על הבוקר להרביץ עוד שעה של עבודה לפני שרוז ואני הולכות לבית הספר." גם רוז ישנה פה? זה היה מפתיעה, מעניין איפה היא תישן כי אני ישנתי בחדר האורחים וחוץ מזה היה עוד את החדר של המפקדת, שאר הבית היה של המפקדה.
"יופי," אמרה רוז וקמה. "אני חושבת שמחר אחרי הצהריים אנחנו נוכל לרדת לשטח לערוך כמה בדיקות."
"יופי, עכשיו בואו לאכול, יש ספגטי עם כדורי בשר שמינדי הכינה," אמרה המפקדת ושלחה מבט מבודח לרוז שהזעיפה אליה פנים.
ישבנו ליד השולחן הקטן שנועד לשניים, רוז המפקדת ואני. רוז ישבה מול המפקדת ואני ישבתי בצלע השלישית, בניהן. במהלך הארוחה שמתי לב שרוז ניסתה באופן כושל לשמור על סביבה נקייה ואילו המפקדת כל הזמן בעטה בה מתחת לשולחן, כאילו שלא הרגשתי. כעבור כמה דקות של שקט שכללו הרבה החלפות מבטים בין השתיים הבנתי סוף סוף למה המפקדת מכוונת, אין ספק שהיא מנסה לשדך בנינו, אז החלטתי לזרום איתה.