רק מסתבך והולך אבל עם המוסד

יום אחד, אדם בשם יואב מצא חפץ מוזר בתוך היער – הוא היה כמו כובע, אך הוא שקשק בקול חלוד כשנגע בו.
כשנגע בו, הרגיש צורת אקדח. מהנבהל, זרק את התיק מיד, התקשר למשטרה ואמר לשוטר: "מצאתי תיק שלח, ונראה לי שיש פה אקדח." אחרי כמה דקות הגיעו שוטרים וקח את התיק. יואב כבר התחיל להירגע, חשב שזהו, הסיפור נגמר. אבל משהו הוא לא ידע – הוא רק התחיל עכשיו.

פתאום, אדם פוגש אותו באמצע הרחוב ואמר לו שייבוא איתו, יש לו משהו חשוב מאוד לומר. לא! יואב כמובן לא הסכים. מה נראה לו, הבן אדם הזה שהוא יסכים? הבן אדם נראה חזק, תפס אותו בידו, אך משהו לא ידע שיואב עבר אימונים והשתחרר מהאחיזה, והפיל אותו על הרצפה. באותו הרגע, יואב הלך משם בבהלה . הוא לא ידע מה לעשות, מי האיש הזה, אולי רוצה להתנקם בו? אבל על מה?

אבל אחרי שהוא ראה שהמשטרה הגיעה מהר, הוא כבר לא פחד. למרות שהוא לא התקשר. טוב, כנראה מישהו ראה את ההתכתשות והחליט להזמין משטרה. יואב לא דאג, הרי יש לו מצלמת גוף, אין לו מה לדאוג. אבל משום מה, אף שוטר לא ניגש אליו, וגם על פי הזיכרון שלו, לא היה אף אחד ברחוב.

יואב הרגיש את הלב שלו דופק בקצב מהיר. הוא היה במרכז העיר, ולמרות שידע שכל מה שעבר עליו נראה משונה,

הוא מתחיל ללכת בחזרה לביתו, מנסה להירגע, אבל כל צעד שצעד רק הוסיף לחשש שהעולם סביבו לא היה כמו שהוא חושב. כמה רחובות לפני הבית, הוא שם לב לדמות מרחוק, מישהו עוקב אחריו.

הפעם היה משהו שונה. הדמות לא ניסתה להחביא את עצמה, היא פשוט הלכה מאחוריו בצורה ברורה ומזמינה. יואב האיץ את צעדיו. הדמות לא התרחקה, היא המשיכה לעקוב אחרי צעדיו בקצב אחיד.
בהרגשה שהמצב מתוח יותר ממה שהוא יכול לשאת, יואב פנה לפתע אל תוך חצר אחורית של בניין ישן, מקווה להימלט מהעוקב. הוא עמד מאחורי עמוד ברזל ונעצר.

הוא שמע צעד נוסף. דמותו של האיש הופיעה בפינה, ויואב יכול היה לראות אותו מתקרב. האיש לא אמר מילה, רק התקדם צעד אחר צעד. יואב היה במצב קשה – הוא לא ידע אם להסתובב, להמשיך או להישאר מוסתר.

לפתע, האיש שלף מהכיס מכתב מקומט ומסר לו אותו. "זה שלך," הוא אמר בקול חודר.

יואב לקח את המכתב בידיים רועדות. הוא פתח אותו במהירות.

על המכתב היו רק מילים אחת: "הם לא יכולים לדעת."

הוא לא הבין כלום, אבל מה שהוא ידע – זה חייב להיזהר. פתאום הוא הרגיש דקירה ברגלו. עייפות חזקה אחזה בו, ואז… בום.

הוא התעורר בבהלה, נושם בכבדות, מזיע כולו. הוא חשב שכל זה היה רק חלום, עד שהוא מגלה לא בבית שלו – הוא בבית חולים.

הרופא ניגש אמר: "מצאנו אותך שוכב ברחוב. כנראה היה לך התקף לב. אל תדאג, הכול בסדר איתך, אבל כדאי שתישאר פה ותירגע."

משהו בטון הדיבור של הרופא לא מצא חן בעיניו, אבל הוא לא חושב על זה יותר מדי. מישהו נכנס לחדר.

לפתע הרגיש עייפות חזקה משתלטת עליו. עיניו נעצמו מעצמן. הוא ניסה להתנגד, אבל לא הצלחתי.

הדבר האחרון שהוא ראה היה האיש שנכנס לחדר. האיש הניח תרופה על השולחן ואז החליף משהו בתוך העירוי שהיה מחובר ליואב.

לפני שיואב הספיק לשאול מה קורה, הוא הרגיש את גופו נעשה כבד, עיניו החלו להיסגר, והעייפות התגברה בצורה בלתי נשלטת.

העולם סביבו התערפל, הכול הפך לחשוך ולטשטוש.

כשעיניו נפתחו שוב, הוא גילה שהוא שוכב במיטה. תחושת חוסר אונים אחזה בו. הוא לא היה בביתו. לידו לא היה אף אדם מוכר.

המקום היה שקט וסגור. זה לא היה דומה לשום בית חולים שהוא הכיר – זה הרגיש כמו חדר חשאי, עם אור חלש וריח מוזר באוויר.

"יש מזל," אמר הרופא בקול לח. "הצלחנו להוציא את התרופה מהמערכת שלך בזמן."

יואב לא הבין. "איזו תרופה?" הוא שאל, אך הרופא לא ענה, רק הסתובב ויצא מהחדר.

יואב נשאר ומחשבות רצות במוחו. הוא חושב על כל מה שקרה – התיק, האיש המוזר ברחוב, והעובדה שהוא בכלל לא זכר איך הגיע למקום הזה. הוא הרגיש שזה לא היה כל כך פשוט כמו שהרופא אמר. אולי יש משהו הרבה יותר גדול שמחפש אותו. משהו שמישהו לא רוצה שיידע.
אבל הבעיה היא שהוא לא ראה כלום. הכול היה חשוך, ולפתע הרגיש כאב חד בראשו. לפני שהבין מה קורה, הוא חש מכה חזקה בעיניו. כוחותיו התחילו לנטוש אותו, ועיניו נעצמו בכוח. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש את עצמו דבוק למיטה, חסר אונים.

לאחר זמן שלא היה לו מושג כמה עבר, הוא יתעורר שוב. הכול היה חשוך, והריח באוויר היה מוזר. הוא ניסה לפקוח את עיניו, אבל הם לא נפתחו – כאילו מישהו כיסה או הדביקו את בכוונה.

פתאום, הוא שמע קול – קול של רופא. הוא לא הצליח להיזכר מאיפה. לא היה לו זמן לחשוב על זה, כי הרופא ניגש אמר:

"או, יופי, אני שמח שהתעוררת. אני מניח ששמת לב שאתה לא מצליח לדבר, וגם שעיניך לא נפתחות. אז… איך אני אגיד את זה… אתה כרגע לא בבית חולים."

יואב ניסה לזוז, אבל לא הצליח. הרופא ממשיך:
"אתה כרגע במשטרה. או, ליתר דיוק – במוסד. רצו לחטוף אותך מהבית חולים, ורק אנחנו יודעים למה. עכשיו אני אוריד לך את שתי המטליות ששמו לך על העיניים ואסיר את הדבק.

הרופא הוריד את המטליות בזהירות והמשיך:
"אני גם משחרר אותך מהמיטה. אתה תרגיש עייף לכמה ימים, אבל אל תדאג, זה יעבור מהר. עוד מעט זמן יגיע לכאן ראש המוסד – הוא ירצה לדבר איתך. אז כדאי שתנוח."
יואב הביט ברופא בעיניים כבדות, מתקשה להבין את גודל המצב שבו הוא נמצא. הוא חש תחושת כובד בכל גופו. אבל מחשבותיו לא פסקו: "למה אני? מה אני קשור למוסד? מה הם רוצים ממני?"

הרופא יצא מהחדר, והשאיר אותו לבד. חדר היה שקט מדי. יואב הרגיש את ליבו מתחיל לפעום במהירות. המחשבים המשיכו לרוץ: האם הוא יכול לסמוך עליהם? מי האיש שניסה "לחטוף" אותו? ומה הקשר לאותו תיק מוזר שמצא ביער?

לא עבר זמן רב, ודלת חדר נפתחה שוב. גבר גבוה, לבוש בחליפה כהה ונראה מאוד רשמי, נכנס פנימה. עיניו של האיש שידרו סמכות וקור רוח, והוא התיישב ליד יואב.
"שמי עמית," אמר בקול רגוע אך תקיף, "אני ראש המוסד. אני יודע שיש לך הרבה שאלות, אבל קודם כל, תן לי להסביר למה אתה כאן."

יואב רק הנהן בראשו, עדיין בהלם מכל מה שקורה.

עמית נשען קדימה, נועץ ביואב מבט ישיר. "לפני מספר ימים, כשמצאת את הכובע ביער – זה לא היה מקרה. הכובע הזה שייך לארגון עוין אנו עוקבים אחריו כבר זמן רב.

יואב הרגיש צמרמורת עוברת בגופו. "אבל… אני רק זה שדיווח למשטרה!

עמית הנהן קלות. "הם יודעים. הייתה מצלמה נסתרת ביער שתיעדה הכול. מאז, הם עוקבים אחריך. אנחנו צריכים לעקוב כדי לוודא שלא יקרה לך כלום, אבל הם כנראה הצליחו להתקרב יותר ממה שחשבנו."

יואב הרגיש שהלב שלו דופק כמו תוף. "אז… מה אני אמור לעשות? אני רק בן אדם רגיל! איך אני קשור לכל זה?"

עמית חייך קלות, חיוך שלא היה בו נחמה רבה. "זה בדיוק העניין, יואב. אתה עכשיו חלק ממשהו גדול יותר. מה שהם לא יודעים – ומה שאתה לא יודע – הוא יש לך תכונה מיוחדת שיכולה לשנות את המשחק הכללי."
"מה?" יואב קטע אותו. "איזו עמית השתתק לרגע, ואז אמר: "יש לך יכולת מיוחדת, יואב. אולי לא היית מודע אליה, אבל הארגון שלנו עוקבים אחריו יודע עליה. כונה?" עמית הביט באיוב במבט רציני יש לך תחושת אינטואיציה חדה במיוחד, מה זה שמשך את התשומת הלב שלהם.

יואב הרגיש גל של בלבול והלם. "אבל… איך? אני סתם בן אדם רגיל…"

עמית הניד בראשו. "אתה לא רגיל, יואב. התכונה שלך נדירה, היא כנראה גם מסוכנת לך. בגלל זה אתה כאן, ואנחנו צריכים לוודא שהם לא ישתמשו בטיפולים או תוכניות חשוכות." "אני צריך את שיתוף הפעולה שלך היום," אמר עמית בקול רציני. "הרופא עוד מעט יכנס וינסה להסביר לך איך זה קורה, אבל אנחנו צריכים אותך בעניין. בלעדיך, אין לנו שום סיכוי להבין מה קורה אצלך."

יואב לא הבין כלום. הדבר היחיד שהיה לו זה סימני שאלה. הוא לא יודע מה קורה, אבל דבר אחד היה ברור לו – הוא פשוט לא מבין כלום. עמית המשיך לדבר, אבל ליואב לא היה כוח להקשיב. עמית מיד שם לב לזה ואמר לו: "תשמע, יש לך עדיין חומר רעליי. הוא כבר לא ישפיע עליך כי אנחנו נטרלנו אותו. . אם אתה רוצה, אני יכול לקרוא לרופא שיסביר לך מה קורה."

פתאום נשמעה צפצוף קטן באוזן של עמית. הוא לחץ על כפתור המיקרופון והקשיב. "אוקי, אני מבין," אמר עמית. "אם זה מה שהרופא אומר, אין בעיה."

יואב הרגיש שהוא יכול להקשיב, כאילו האוזן שלו חזרה לתפקד, כאילו הוא יכול לשמוע מה שאומרים לראש המוסד . משהו בתוכו אמר לו שזה קשור לביטחון ישראל, ופתאום שם לב למלא דברים קטנים הוא שסביבותיו השתנו, אבל הוא לא רוצה להתייחס. עמית המשיך: "אני כרגע דיברתי עם ההנהלה. הרופא אמר לך שאתה צריך לנוח קצת. זה לא מסביר לך דברים – הראש שלך עוד לא מסודר. כרגע, האינפוזיה די מצילה לך את החיים. אז אל תדאג."

לפתע, עמית שאלה: "אבל רק שאלה אחת – אתה זוכר משהו?"

יואב לא ידע איך להוציא את המילים. פתאום הבזיק במוחו זיכרון עמום. הוא לא זכר בדיוק מה קרה, אבל הוא חושב שעד עכשיו הכל היה חלום. עכשיו הוא הבין – זה כנראה לא היה חלום. מה שהוא זכר היה הרבה יותר מוחשי.

הכול היה חשוך. לפתע הוא הרגיש כאב חד בראש. לפני שהספיק להבין מה קורה, הוא חש מכה חזקה בעיניו. כוחותיו התחילו לנטוש אותו, ועיניו נעצמו בכוח. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש את עצמו דבוק למיטה, חסר אונים. הוא התחיל להזיע, כי הוא נזכר במה שקרה. זה היה כל כך מלחיץ, הוא תפס במיטה ווידה שהוא עדיין במוסד.

הזיכרון הזה לא היה כמו כל דבר שהוא חווה קודם. זה היה כל כך מוחשי. הוא הרגיש את כל זה בכל החושים שלו כאילו הוא ממש חבה את זה.
ואז הוא סם לב שעמית יצא מהחדר ואז יואב התחיל להיזכר.
פתאום, הוא נזכר בעוד משהו. זה לא היה כמו הבזק זיכרון רגיל. זה היה כמו כל זיכרון אחר, אבל עם פרט אחד שונה – האנשים שם דיברו בערבית. המוח שלו לו הצליח לתרגם את זה לעברית, וזה הרגיש מוזר. הוא כתב במהרה על הדף את כל מה שזכר, בזמן הזה היה קריטי. הוא נזכר במילים שזעאו אותו.

"צריך להכניס אותו עכשיו, לפני שהמוסד מגיעים," הוא שמע את הקול בבהלה. "אל תדאג, הם אפילו לא יודעים איפה אנחנו.

"אל תדאג," הוסיף הקול, "אני לא אתן אותם לקחת אותו, הם לא יעזו. אחרת, יהיו תוצאות נוראיות."

הקול השתנה בבהלה: "אוי לא, ג'מיל מגיע. הם יגלו את המיקום שלנו. מה נעשה?"

חשבתם שתוכלו לעבוד עליי," נשמעה הפתעה קול של ילד. "למה לא אמרתם לי שזה פועל נגד ישראל? אתם בכלל ארגון חיזבאללה, אתם טרוריסטים! אני לא מאמין מה שעשיתם לי! ג'מיל צא לא, אני לא יוצא!" ואז, נשמעת דלת נפרצת.

יואב תפס את הדף והפסיק לכתוב. עד כאן הוא זכר, אבל מכאן והלאה, הכל היה מטושטש. הוא לא ידע מה קורה מסביבו. הוא רק הבין שכל מה שקרה היה שונה, מוזר, ועם תוצאות מסוכנות.

זה, הדלת נפתחת, והרופא נכנס לחדר. "תן לי את המסמך," הוא אמר בקול רגוע, "אני אסתדר עם זה."
הדלת נפתחה, והרופא נכנס, מחזיק בידו תיק קטן ומלא במסמכים. עיניו היו ממוקדות ביואב, מבטו חודר אך רגוע. הוא התקרב למיטתו של יואב, הניח את התיק על השולחן, ופנה לעמית. "אני חושב שהגיע הזמן להתחיל להסביר," אמר בקולו המבטא הצרפתי שזכר יואב מחלקי הזיכרון.

עמית הנהן, צעד אחורה ואמר: "הרופא יספר לך בדיוק מה קרה ואיך זה משפיע עליך. אני אחזור כשנסיים." הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו.

הרופא התיישב ליד המיטה, פתח את התיק והוציא מכשיר דמוי טאבלט. "יואב," הוא התחיל, "אני יודע שזה נשמע מבלבל. אתה זוכר חלק מהדברים שקרו לך, אבל חלקים אחרים… עדיין חסומים. זה נורמלי אולי."

יואב הביט בו, חסר אונים. "אתם מדברים על תכונה מיוחדת שלי… על מה אתם מדברים בכלל?"

הרופא נאנח מעט, משדר אמפתיה. "המוח שלך פועל אחרת, יואב. לא בדיוק כמו של אנשים אחרים. אנחנו גילינו שיש לך לעבד מידע – מידע ספציפי שאתה שומע או רואה – בצורה יוצאת דופן. המוח שלך מתרגם שפות אוטומטית, מחבר חלקי מידע שאחרים לא יכולים לראות, ולהצליח להבין מערכות מורכבות." אנחנו עדיין לא יודעים אך זה קרה אבל זה כנראה קשור לכובע.

"זה נשמע… לא הגיוני," אמר יואב, ספקני.

"זה נשמע כך," אמר הרופא, "אבל זו האמת. כשתפסת את העט ורשמת את מה ששמעת בזיכרון ההוא – הוכחת את זה. גם אם לא ידעת ערבית, המוח שלך תרגם את זה בזמן אמת. ."

יואב שקע במחשבות. "אז… זה אומר שאני זוכר – זה באמת קרה? האנשים, מה שהם אמרו… זה לא היה חלום?"

הרופא הנהן. "זה לא היה חלום. אתה נחטפת על ידי קבוצת עוינת, שהבינה שיש לך את הזולת. אנחנו בודקים אותך, לגלות מידע שאתה יודע או אפילו לנצל אותך לאנשיהם.

"ואיך הגעתי לכאן?" שאל יואב.

"אנחנו הצלחנו לעקוב אחרי אותו מהחומרים שהם הזריקו לך," הסביר הרופא. אבל יש לזה מחיר.

יואב נשם עמוק, מנסה לעכל את המידע. "ואיך אני קשור לכל זה? למה אני?"

הרופאה השתהה לרגע לפני שענה. "יואב, היכולות שלך לא סתם יוצאות דופן – הן נדירות.

"ומה עכשיו?" שאל יואב, עיניו מצמצמות בחשש.

"עכשיו?" הרופא סגר את התיק והביט בו. "עכשיו אתה צריך לבחור שלך. אנחנו נגן עליך, נמשיך לחקור את היכולות, וננסה להבין איך להשתמש לטובת המדינה. אבל אנחנו לא יכולים את זה בלי הסכמתך.

המלים של הרופא נשמעו כמו אזהרה חמורה. יואב הביט בסביבת החדר, בראשו עדיין מסתובבות השאלות: אני באמת? ומה הכוח הזה שבתוכו?
יואב שקע במחשבותיו. המילים של הרופא הדהדו בראשו – "אתה צריך לבחור." הוא הביט באינפוזיה שחוברה לזרועו, הרגיש את החולשה שעדיין השתלטה על גופו. האם באמת יש לך ברירה? הוא הרגיש כאילו הוא יוביל לעולם בלתי צפוי, מלא בסכנות שלא העלה על דעתו.

"אני לא יודע מה לבחור," אמר לבסוף בקול שקט, מביט ברופא. "אתם מבקשים ממני לעשות החלטה על משהו שאני לא מבין בכלל."

הרופא הנהן באמפתיה. "זה לא מחליט שאתה צריך לעשות עכשיו. אנחנו כאן כדי לעזור לך להבין.

יואב הביט בו בעיניים חשדניות. "מחפשים אותי? מי?"

הרופא לקח נשימה עמוקה. "הארגון שחטף אותך לא עובד לבד. יש להם בעלי ברית בכל העולם. הם גילו את הכישרון שלך, ועכשיו הם נחושים להחזיר אותך."

לפני שיואב הספיק לעכל את המידע, הדלת נפתחה לפתע בחריקה חרישית. עמית נכנסת במהירות, עיניו ממוקדות ברופא. "אנחנו צריכים לזוז," אמר בקול חמור. "הם יודעים אנחנו כאן."

הרופא קם מיד, לוקח את התיק שלו. "אין לנו זמן. יואב, אנחנו צריכים להוציא אותך למקום בטוח יותר."

יואב הביט בהם, מבולבל אבל מרגיש פתאום תחושת דחיפות. "מה זאת אומרת? איך הם מצאו?"

עמית לא השיב מיד. הוא הוציא מכשיר קטן מכיסו, בודק נתונים מהיר. "הייתה פריצה למערכת האבטחה שלנו. כנראה שעקבו אחרי אותו תקשורת שלנו. הם בדרך לכאן."

הרופא אחז בכתפו של יואב. "אתה חייב לסמוך עלינו. נמשיך להסביר לך בדרך. אבל עכשיו – אתה חייב לקום."