רק לא לחזור לעבר – פרק 3

השמש האירה את החדר ועוד יום כמו האחרים עמד להתחיל.
התעוררתי ישבתי במיטה והסתכלתי כמה דקות על החדר, פתאום נפל לי האסימון שהיום יום שבת ויש לי עד יום שני לא לראות אף אחד.

בשעה שתיים בצהריים הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולקחת דגנים לחדר.
קמתי והחלטתי שאני גם אראה סרט, שיסיח את דעתי.
כשירדתי למטה ראיתי את אמא לבושה בשחור, מסתכלת בתמונה של מישהו ומבט עצוב נח על פנייה.
כשהיא ראתה אותי מסתכלת עלייה היא הכניסה במהירות את התמונה לתיק.
"איך ישנת חומד ?" היא שאלה
הלכתי לתיק והוצאתי את התמונה וראיתי את אמא ואבא כשהיו צעירים מחובקים.
אמא בזהירות לקחה את התמונה מהיד שלי, כמה מהכיסא וחיבקה אותי,
חיבקתי אותה חזרה כמו שעשיתי כשהייתי קטנה, עמדנו מחובקות כמה דקות, הרפיתי ממנה "זה קרה היום נכון?" שאלתי כשדמעות מתחילות לעלות בעיניי.
האמת היא שידעתי כבר את התשובה אבל להודות בזה היה יותר מידי קשה.
"כן מתוקה זה קרה היום".
לא האמנתי ששכחתי את אחד הימים הכי חשובים בכל חיי בגלל בן אחד מטופש.
~אני חייבת להיות חזקה. בשביל אמא~
"אנחנו חייבים ללכת נכון ? "
אמא הנהנה
"אני לא רוצה ללכת" אמרתי
"אני יודעת חומד אבל אנחנו חייבים"
"טוב, אני אלך להחליף בגדים"
לא רציתי לבכות מולה לא רציתי שתראה אותי ככה, היא לא צריכה עוד דברים לדאוג לגביהם.
עליתי להחליף בגדים והסיבה שירדתי למטה לגמרי נשכחה.
כשנכנסתי לחדר לקחתי כרית מהמיטה ישבתי על המיטה ונשענתי על המיטה.
לקחתי נשימה עמוקה וצרחתי לתוך הכרית, לא הפסקתי עד שהייתי צריכה אוויר . התנשמתי בכבדות והוצאתי תמונה שלי ושל אבא דגים באגם ליד בית הנופש של סבתא. אני זוכרת איך היינו הולכים לדוג בשעה מוקדמת ולא חוזרים עד שאמא הייתה צועקת לנו לחזור לאכול ארוחת צהריים.
בתמונה הייתי בת שמונה ולבשתי את כובע הדייגים של אבא שממש אהבתי
אבל אמא מכרה אותו במכירה פומבית לפני כמה שנים.
כשאבא נפטר אמא לא יכלה לראות את כל הדברים של אבא ברחבי הבית אז היא מכרה הכל.
מה שנשאר לי מאבא זה התמונה שלי איתו והשרשרת של הצבא שגנבתי מקופסת התכשיטים של אמא. זה היה שרשרת המזל שלו והוא היה תמיד לוקח אותה איתו .
היום שהוא שכח אותה זה היום שהוא לא חזר הבייתה.
הסתכלתי על התמונה וחייכתי. אבא שלי היה גיבור. הוא מת כששירת בצבא והגן עליינו .
נזכרתי שצריך ללכת וקמתי כדי להתלבש.
הוצאתי מהארון את שמלת התחרה השחורה שאני תמיד לובשת ביום הזה.
ענדתי את הצמיד שג'ייס קנה לי לפני שנפרדנו , ואז הבנתי שזה הפעם הראשונה שהוא לא יבוא איתי לבית הקברות .
ג'ינה אף פעם לא באה איתי היא לא יכלה להתמודד עם זה .
נעלתי את נעלי העקב השחורות והלכתי למראה להתאפר, הסתכלתי בהשתקפות שלי , ונראיתי בדיוק איך שהרגשתי עצובה, שבורה .
כשסיימתי ירדתי למטה ראיתי את אחי הגדול לוקאס , אמא וסבתא כבר מוכנים ולבושים כולם בשחור .
יצאנו מהבית וכולם נכנסו למכונית, עמדתי דקה והסתכלתי על הבית .
כשהסתובבתי חזרה כדי להיכנס למכונית הבחנתי בג'ייס בחליפה שחורה מחבק את אמא.
כשהוא סיים מבטינו נפגשו והוא חייך אליי.
הרגשתי שכל האוויר יוצא ממני .
~אז הוא כן זכר~
ידעתי שלא יכולתי לעשות את זה בלעדיו והמחשבה שהוא פה כבר הפכה את הערב הזה ליותר קל.
הוא הלך אליי והבאתי לו חיבוק לפני שהוא אפילו הספיק להגיב.
"אל תדאגי" הוא לחש לי באוזן " אני תמיד אהיה פה בשבילך"
נכנסנו למכונית ונסענו לראות את אבא שלי.

כשחזרנו הביתה הייתי כ"כ עייפה שבקושי הצלחתי להחליף לפיג'מה .
נשכבתי במיטה וחשבתי על מה שקרה בחצר אחרי שחזרנו מהפגישה עם אבא שלי.
ישבתי עם ג'ייס ודיברנו.
"ג'ייס.." "לין.." התחלנו בייחד וצחקנו על זה .
"אני חייבת להבין" המשכתי " אמרת שאתה לא אוהב אותי יותר ושאני צריכה להתמודד לבד, אז למה באת ? אני ממש מודה לך על זה ואתה לא יודע כמה זה עזר לי, אבל גם הקשה עליי , אני לא יכולה להיות לידך בלי לחזור להיות עצובה שוב"

" לין, שיקרתי , אני כן אוהב אותך "
"אז למה ? "
" בגלל אבא שלי" המשיך " הוא קצת אסר עליי לראות אותך, אני לא יודע למה ובאמת שניסיתי להבין וממש רבתי איתו על זה. אבל הוא לא הקשיב ורק אמר שאם אני אמשיך להיות איתך הוא יבוא אלייך בעצמו, וממש לא רציתי שהוא יפגע בך"

"אז היה עדיף שאתה תפגע בי? " שאלתי
"אני יודע שפגעתי בך ואני ממש מצטער, אבל הייתי חייב שתשנאי אותי כדי שיהיה לך יותר קל, אבל זה לא קרה "
"היה לי ממש קשה" אמרתי ודמעות עלו בעיניי
"אני יודע ואני מבקש שוב סליחה, גם לי היה ממש קשה לראות אותך כל יום ולהתעלם ממך והיה לי עוד יותר קשה להגיד לך שאני לא אוהב אותך.
אבל אני מבטיח שמעכשיו אני אהיה איתך לא משנה מה אבא שלי יגיד.
אני לעולם לא אפגע בך שוב"
"מבטיח ? " שאלתי בתקווה
"מבטיח " אמר ונישק אותי .

כשסיימתי להיזכר חייכתי והתכסיתי בסמיכה.
"היי אבא" אמרתי ואחרי כמה רגעים של שקט המשכתי
"למרות שג'ייס נפרד ממני הוא עדיין בא איתי לראות אותך, וכשחזרנו הוא הסביר לי למה הוא נפרד ממני וחזרנו להיות בייחד.
"אהבת את הפרחים שהבאתי לך ?
דיברתי שם עם סבתא והיא הרשתה לי לבכות אבל לא בכיתי.
אני מנסה להיות חזקה, אני מבטיחה, אבל זה ממש קשה.
ראיתי את התמונה שלך ושל אמא, שניכם נראיתם ממש מאושרים."
דמעות התחילו לצאת מעיניי
"הייתי ממש רוצה שתהיה פה. אתה יודע את זה נכון ?
אני ממש מצטערת ששכחתי ממך אפילו לשנייה היום , אני ממש מתגעגעת אלייך."
הדמעות המשיכו לצאת במהירות ולא יכולתי לעצור אותם.
"אני מתגעגעת אלייך כל כך שזה כואב. ממש קשה בלעדייך.
אמא עדייו עובדת מהבוקר עד הערב."
התחלתי שוב לחתוך" התוודיתי "ואני מנסה להיות חזקה, אבל אני לא מסוגלת יותר, לא בלעדייך."
ואז איבדתי את זה , ואחרי הרבה זמן נתתי לזה לצאת.
"אני צריכה אותך אבא! אני לא יכולה! אני מנסה אבל אני לא מצליחה! אני צריכה אותך כל כך! השארת אותנו ואני לא יכולה לעשות את זה לבד! למה עזבת ? זה היה בגללי ? אני מצטערת ואני רוצה שכל הכאב יעלם! אני רוצה שתחזור! אתה חייב לחזור ולעזור לי! אני לא יכולה יותר לדעת שאתה לא תחזור לעולם! אני רוצה שתבטיח לי שאתה תחזור! תבטיח לי אבא!!"
פתאום הרגשתי יד שמכסה את הפה שלי ועוצרת את הצרחות.
פתחתי עיניים וראיתי את לוקאס מסתכל עליי .
הוא עזב את הפה שלי וחיבק אותי כמו שעשה כשאבא נפטר והיה לי סיוטים .
הוא אמר לי שהכל יהיה בסדר וחיבקתי אותו חזרה כאילו הוא הדבר היחיד שיכול להציל אותי.

נרדמתי בזרועותיו וחלמתי על אבא .
הדבר היחיד שאני זוכרת לפני שנרדמתי היה מישהו שעזב את החדר .