רק ידידים ..? – פרק 4

בשבע וחצי כבר הייתי מוכנה והסתכלתי מהחלון לבית של עידו, מנסה לראות אם הוא יצא כבר בין הקראנצ'ים של הצ'יריוס.
"טוב שהזכרת לי זואי, לא הבאנו עוגה לשכנים החדשים ! " אמא שלי אמרה בלחץ. כמו תמיד, דואגת שלכולם יהיה טוב לפני שהיא בכלל מתארגנת.
" לא אמא, פשוט יש לה איזה קטע עם השכן החדש . . " "תומר!" בעטתי בו. הוא כזה מביך !!
"ברור שהיא אוהבת אותו אמא, לא ראית איך היא בוהה בחלון כמו משוגעת?"ליהיא חייכה אלי את חיוך הקרציה שלה.
הסתכלתי על שניהם בזעם ועברתי לחדר. כשאביב ענתה לי ראיתי את עידו יוצא מהבית, ואז ניתקתי לה מרוב לחץ. ואז שמתי לב שניתקתי לה ורציתי לחייג אבל עידו כבר היה קרוב מדיי ומרוב לחץ התקשרתי וניתקתי שוב. ואז הלכתי לצחצח שיניים מהר ( אני מאלה שמצחצחים שיניים *אחרי* שהם אוכלים, לכו תבינו). ואז שמעתי את הצלצול בדלת.

כשיצאתי עידו לא שם לב עדיין , והסתכל על כל הפרחים שיש לנו מקדימה. לא ידעתי מה לומר לו . . להתחיל שיחה או שאני אצא מעצבנת, וגם מה לומר . . היי חתיך ? בוקר טוב ? מה קורה ? איך ה..
"פרחים יפים יש לכם פה", הוא קטע את חוט המחשבה שלי ומייד הסמקתי. " כן . . . ", והתחלנו ללכת.

הייתה קצת שתיקה מביכה וכעסתי על עצמי ממש. בסוף הוא לא ידבר איתך בכלל ! את פחדנית ובסוף מישהי אחר תצא איתו ! ומי מדבר בכלל על לצאת, עוד לא הכרתם !
"היה לך חבר לאחרונה?"
קפאתי. זה בא משום מקום. החמיא לי קצת, אבל בכל זאת . .
"לא משהו רציני" היססתי. באמת לדבר על ניר? ולחשוב שכל מה שרציתי זה לשכוח ממנו..
"זה בסדר,את לא חייבת" הוא העביר יד בשיער , " גם לי היה משהו מסובך לאחרונה". רציתי לשאול עוד אבל אז פגשנו את אביב, שקיבלה אותי בחיבוק המוחץ של היום יום. את עידו היא כבר הכירה מאתמול, אז פשוט המשכנו ללכת אבל הרגשתי שהשיחה שרציתי להמשיך מתאימה יותר לזמן לבד, אם יהיה כזה. . . הלוואי ויהיה כזה…
וואו, אני חושבת לעצמי הרבה. בתיאוריה, זה בריא לחשוב לעצמך, לא ?

כשהגענו לשערים של התיכון פתאום הרגשתי כאילו נפל לי פסנתר על הראש ונזכרתי שאני מתחילה את כיתה י'. כיתה י' !! פתאום אני אוכל להיות ידידה של י"א וי"בניקים . . יזמינו אותי למסיבות..
האמנתי שאם יצא שעידו גר מולי הוא אולי יהיה איתי באותה כיתה, אבל הכוכבים באותו יום היו נגדי. לפחות היה לי את אביב ! בחנתי טוב טוב את המקומות, אפשר לומר עליי שאני ביקורתית. שולחן ראשון? לא, אני לא מעוניינת לטעום את המורה. .
שולחן אחרון? ממש לא, אני צריכה לפחות לראות אותה !
אז הלכנו לאמצע. אביב יצאה לראות את הלוקר החדש שלה, והתיישבתי במקום החדש..מסתבר, לא שלי.
"סליחה, אבל . . יושבים פה" איזה ילדה לא מוכרת אמרה לי. זיהיתי אותה מהחטיבה, אבל אף פעם לא באמת החלפתי איתה מילה. . אפשר לומר שלא היתי בקשר עם כל הילדים מהחטיבה, כי אני לא מהילדות המקושרות
"סליחה, לא שמתי לב" אמרתי. מה שחשבתי, היה בעצם לכי תזדייני, כי היא הבהילה אותי ממש. אבל נדלג על זה.
היא הייתה גבוהה ממני בערך בחמישה סנטימטרים ורזה כזאת. אייליינר עבה, מחליק, אודם?
יודעים איך לזהות פרחה, מקרוב מרחוק ומכל הכיוונים.
בקיצור, כשהסתובבתי למצוא מקום אחר, הוא היה תפוס, על ידי שכפול של אותה אחת. לאיזה כיתה הגעתי לעזעאזל, שאלתי את עצמי, בעת שנכנסתי ביובל מהחטיבה.
"זואי, גבהת ! " הוא אמר בחיוך ונישק את סיוון, חברה שלו שבדיוק הגיעה. הם היו כמו הcute couple, הם בייחד כבר כמה, שנה, שנה וחצי ? מאלה שאי אפשר לפספס אותם. בקיצור, לא כמוני.
נתתי לו חיבוק קצר והמשכתי ללכת, עד שאביב הגיעה, ועד שקלטנו שכל המקומות תפוסים. חוץ מהשורה הראשונה.
באמצע.
יש יותר פאק מזה ?
לא התרכזתי כל כך במה שהמורה אמרה, חוץ מזה שקוראים לה ציפי והיא נרגשת לקראת מחזור נוסף של התיכון. חיכיתי כבר לשיעור הראשון במגמת תיאטרון, הדבר היחיד שמשמח אותי ! הדבר היחיד שחוץ מסדרות טלוויזיה, מוציא אותי מהמציאות וגורם לי לברוח מכל הרכילויות והריבים. אני אוהבת לרגש אנשים עם המשחק שלי, תמיד חלמתי שאני אופיע בברודווי. לגרום להם לשמוח, או לבכות, ולראות אחרי זה במגזין מפורסם ביקורת טובה על המשחק שלי.
אם יש לי חלום, זה –
" חמודה, הכל בסדר? את פה איתנו?" הסתכלתי על הפרצוף הבוחן של ציפי. הסתכלתי על כולם, שהסתכלו עלי בחזרה. הסתכלתי על אביב, שעשתה לי "נווו?"