רק ידידים- פרק 15 (פרק אחד לפני האחרון)

אני
אני הרגשתי אשמה, גורמת שוב ושוב לסיבוכים, מפלות ושיגועים. האגואיזם שלי חוסר האכפתיות שלי כלפי דילן,זה פשוט מגעיל אותי איך אני מעזה? אני גורמת לו להיבהל, להשתגע. מילותיו נאמרו שוב ושוב בראשי,הצורה שבו קולו נשבר גרמה לי להרגיש דקירה חדה. איך הוא יכול לסבול את זה? לרדוף אחרי ולהתנהג כאילו זה לא קרה, להגן עליי, להשכיח ממני את הצרות שמרחפות מעליי. הכעס שקיים בי הוא רק כלפיי. "דילן אני מצטערת שלא ישנת כל הלילה והיית עסוק בחיפושים אחרי כל הלילה" אמרתי בקול שקט נחנקתי מהדמעות היבשות שהיו בגרוני. "מלאני, את לא צריכה להצטער על זה שחיפשתי אותך. עשיתי את זה בגלל שאני רציתי לעשות את זה, אם להיות איתך זה אומר לחפש אותך, לעזור לך ברגעים הקשים ביותר שלך אני מוכן לזה כי את, את כל מה שאני רוצה לא פחות ולא יותר" אמר דילן בקול שקט ורגוע. חייכתי חיוך קטן ונשמתי נשימה עמוקה, הוא רוצה אותי הוא באמת רוצה אותי ידעתי שההחלטה שלי להעניק לו את ליבי לא הייתה טעות זו הייתה הבחירה הכי חכמה שעשיתי.

המכונית נעצרה, הדלת נפתחה דילן הרים אותי בשתי ידיים ורץ אל כיוון הדלפק. הייתה שם אישה מבוגרת עם שיער אפרפר, לפחות כך נראה לי ראייתי הפכה מטושטשת. "סליחה גברתי, אני צריך עזרה תכופה זאת חברה שלי היא לא מפסיקה לדמם" אמר דילן בקול רם, פניה של האישה המבוגרת לבשו הבעת הלם היא עשתה טלפון קצר והגיעו שני אחים באלונקה. הם פינו אותי משם זה כל מה שאני זוכרת.

לאחר שעתיים אני חושבת, התעוררתי בחדר לבן הוילונות, השידות, הקירות הכול היה לבן. אני לא יודעת מאיזה סיבה קיוויתי שאולי הפעם ההורים שלי ימצאו מעט אכפתיות בליבם ויחליטו להגיע אבל המחשבה הזאת התבטלה ברגע שראיתי את דילן נעמד מולי. לבד. הוא הסתכל עלי יכולתי לראות בעיניו שהוא עייף, "כדאי שתחזור לבית שלך ותישן, אני כבר אמצא דרך חזרה" אמרתי בקול שקט. "אני יסיע אותך לבית שלך ויחזור לישון" אמר וחייך חיוך, התגעגעתי לחיוך שלו, בזמן האחרון לא ראיתי אותו מפני שאני הייתי כל כך עסוקה בלהלחיץ אותו להכעיס אותו ולשגע אותו. קמתי מן המיטה שלווה כאילו לקחתי גלולה כלשהי. אולי חוסר הנוכחות של ההורים שלי הרגיע אותי, אני ודילן נכסנו למכונית, הנסיעה הייתה שקטה שנינו היינו זקוקים לשקט הזה הלחץ בימים האחרונים לא עשה טוב לאף אחד מאיתנו.

הגענו לבית שלי, יצאנו מן האוטו דילן ליוה אותי אל הדלת. תקתקתי על הדלת נפתחה ע"י אמי, למרות שידעתי שזה לא יקרה ציפיתי שתאמר שדאגה שחיפשה שהיא השתגעה אך לא אלו רק קלישאות הנמצאות בתוך ראשי שמתמלא באכזבות קשות ומדכאות. איך אוכל לשרוד? איני יודעת הידיעה שדילן לצידי מנחמת אותי מפצה אותי בדרך כלשהי הוא הכתף להישען עלייה לבכות עלייה הוא החיבוק החם שלי ולא זה לא אף אחד אחר. כל מה שאימי עשתה זה לירות לכיווני האשמות קשות "איך את מעזה? התבזבז לשנינו יום עבודה שלם. למה לא התקשרת אלינו? תכנסי לחדר שלך אנחנו נדון בעונש מאוחר יותר", דילן הזדקף הוא התקדם ועמד מלפני שפניו מופנות לכיוון אימי. "איך היא מעזה? איך את מעזה להטיח בה האשמות שלך הבת שלך נעלמה את בכלל מבינה עד כמה זה חמור למה לא חיפשת אותה" קולו של דילן נשמע בכל רחבי הבית. "מי זה החבר החוצפן הזה שלך?" אמרה אימי. "החבר החוצפן הזה הוא זה שמצא אותה זה שדאג לה בזמן שאת היית עסוקה לשבת על התחת שלך" אמר דילן בכעס עיניו רתחו ומלאו בזעם יכולתי לראות זאת. הוא נלחם בשבילי רציתי לבכות אבל הפעם מאושר, "תשלחי בבקשה את החבר שלך מפה" אמרה אימי ושלחה אליי מבט קר ומר, "אם הוא הולך אני הולכת איתו" אמרתי בקול רם. דילן אחז בידי עמדנו על סף הדלת וקולו של אבי נשמע "אם את הולכת עכשיו שלא תעזי לחזור", "כנראה שזאת הפעם האחרונה שנתראה" אמרתי ויצאתי דרך הדלת. אני ודילן נכנסנו לרכב בפעם האחרונה היום. נסענו לביתו הגענו, אמו קיבלה אותי בברכה כאילו בייתי בת בית וחייכה חיוך גדול יכולתי להבין מאיפה דילן קיבל את יופיו אמו הייתה נראת נפלאה היא הייתה בעלת העיניים בגווני השקיעה בדיוק כמו דילן. היא הייתה חייכנית הנוכחות שלה שימחה אותי.

דילן ליווה אותי לחדר האורחים הוא הביא לי בגדים מהארון של אחותו. "לילה טוב" אמרתי, סוף סוף אני יודעת שהוא יישן וכך גם אני היום הזה הותיר אותי ללא כוחות חסרת אונים סוף סוף אוכל להירגע לפחות אנסה. ישנתי.

כשהתעוררתי שכחתי שאני נמצאת בביתו של דילן רק מתי שהסתכלתי סביב, קלטתי את המאורעות מאתמול אני לא מאמינה שזה קרה. נעמדתי והלכתי לכיוון חדר האמבטיה למזלי הייתה שם מברשת חדשה שהייתה עדיין סגורה בעטיפתה צחצחתי את שיני וחיפשתי את חדרו של דילן. שמתי לב כי נותרנו רק שתינו בבית, מצאתי את חדרו של דילן. בהיתי בו, הוא ישן לפחות אחד מאיתנו תקין בצורה כלשהי. שמעתי את צלצול הטלפון שלי עניתי במהירות והתרחקתי מן החדר כדי לא להרעיש. זה היה כריס, "כן" אמרתי. "מלאני, איפה את? אני וקריסטין מתקתקים על הדלת כבר שעה". באותו זמן נזכרתי ששכחתי לעדכן את כריס בקשר להכל. סיפרתי לו את כל מה שקרה.