רק דמיון – פרק 5

נשארתי עומדת דום במקומי, בהלם מוחלט וטוטאלי, גם הרבה אחרי שאבא הספיק לברוח לפני השאלה הראשונה שעמדה לי על קצה הלשון.
מה הוא יודע?
רומי הסתכלה עליי במבט של 'אני לא מבינה כלום' אבל העדפתי לשתוק ולחשוב לבד, כל חיי הייתי רגילה להיות לבד, זה לא הולך להשתנות עכשיו נכון?
"מה אבא אמר לך שנהיית כמו אבן?" שאלה אותי רומי, להפתעתי הרבה אני מודה, כי רומי אף פעם לא מתעניינת מעצמה, אז אולי עצם ההצהרה שלה שהיא הולכת אחריי עד הסוף שינתה גם משהו באופי..
"אממ.." מה אני יגיד לה, שאבא יודע על הסוד הגדול שלי, ואולי בעצם היא סיפרה לו כמו שהיא סיפרה לדון, הכעס שלי גבר מרגע לרגע, רומי שכנראה קלטה את הסיטואציה התחילה לרעוד בכל גופה, ושוב זיכרון החלום מכה בי שנית ואני בורחת מהחדר כמו ילדה קטנה ומפוחדת, ריקארדו שוב שמר על אחותי, למה?
יצאתי מהבניין הנטוש והענק של המגורים שלנו, והתחלתי לפסוע באזור, אני חייבת למצוא פה מקום שקט, שאני יוכל להיות שם לבדי, אני לא יכולה לסבול חברה יותר מדי זמן, בסוף אני אהרוג פה את כולם!
"סליחה…" שמעתי קול צועק מאחוריי..
הסתובבתי ולמולי רץ נער, בערך בגיל שלי, עם תיק צד מתנודד על הכתף.
הוא התקרב אליי כולו מתנשף "את אולי יודעת איפה המזכירות?" שאל אותי
הצבעתי לו לכיוון ממנו הוא בא, והוא רטן משהו על זה שהכל מסובך פה כל כך, לפתע הוא הרים את מבטו והסתכל עליי בתדהמה, הפנים שלו החווירו, הוא היה ממש נראה כמו הקיר של הבניין שהיה מאחוריו, אם לא הייתי יודעת שיש שם אדם, הייתי חושבת שהוא אוויר..
"אתה בסדר?" ספק צרחתי ספק שאלתי
הוא רק פתח עליי עוד יותר את עיני הדבש שלו והצביע לכיוון העיניים שלי ושאל "למה?"
מה זאת השאלה המוזרה הזאת "למה יש לי עיניים?" שאלתי אותו בציניות ובחצי חיוך, אך החיוך הזה נמחק במהירות כי הוא נפל מעולף על הרצפה.
שמעתי רגליים מתקרבות אלינו בריצה, התרחקתי קצת, שלא יחשבו שאני עשיתי לו משהו.
"דוריאן, דוריאן" הקול הזה מוכר, הסתובבתי וראיתי את רומי רצה אלינו.
היא התכופפה אליו במהירות ובדקה את הדופק שלו "הוא חי!!" צרחה בהקלה
"מה עשית לו?" היא הביטה בי במבט כועס וזועף של אמא עצבנית!
"כלום!! הוא התעלף פתאום!!" צרחתי בכעס מהול בפחד ובהלה "אני לא דמיינתי כלום אל תסתכלי עליי ככה.."
היא סימנה לי בידה לעזור לה להרים אותו, הרמנו אותו בכוחות משותפים ולקחנו אותו לכיוון שרומי הובילה, כנראה למרפאה..

"מה עשית שם בכלל?" שאלתי את רומי, ישבנו בחדר המרפאה בספסלי ההמתנה שעמדו להתפרק תחת כובד משקלנו המועט שלי ושל רומי מרוב התיישנות, הכל פה כל כך ישן.. שיחדשו!
"באתי אלייך, לא רציתי שתלכי לאיבוד כאן, גם לא הבנתי מה התעצבנת עליי, רק שאלתי אותך מה אבא אמר לך.." ענתה לי בזעף היא כעסה עליי ובצדק..
אז סיפרתי לה מה אבא אמר לי, היא הייתה המומה, אז כנראה שלא היא סיפרה לאבא מה שיותר מוזר ומחשיד, ישבנו יחד והעלנו כל מיני השערות, וכל ההשערות נפסלו, כולל ההשערה שדון סיפר לו, כי דון מפחד להראות מטומטם בעיני ההורים.. או בעיני כל אחד אחר, כך שזה לא הגיוני..
האחות יצא בחיוך "הכל בסדר" אמרה בשמחה "רק מכת שמש קטנה.. החבר שלכן יהיה בסדר, אתן יכולות להיכנס אליו" הפטירה והלכה לעיסוקיה.
נכנסתי בצעד הססני לחדר כשרומי נשארה על הספסל מאחור, הוא פקח עיניים והביט בי במבט חכם ופיקח, כאילו הבין משהו מהחוסר הכרה שלו..
"אתה בסדר?" גמגמתי לעברו..
"דוריאן.." קרא לי בשמי, מתי אמרתי לו איך קוראים לי?
"חיכיתי לך המון.."