רק דמיון – פרק 45 – ואחרון!!!

החיים יכולים לחלוף מהר מדי, לעבור ללא משמעות מיוחדת, אני אף פעם לא חיפשתי עוד משמעויות בחיים מסובכים כמו שלי, הן תמיד מצאו אותי בעצמן וגרמו לי להסתבך.
מצאתי את עצמי פוקחת את העיניים בחדר האחות המוכר לי כל כך שלטענת כולם זה קרה לאחר שלושה ימים רצופים שבהם אפילו לא נשמתי.
האם מתתי וחזרתי לחיים? זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה, אני לא זוכרת שהייתי באיזה חלום מוזר בשלושת הימים הללו לאחר שניצחתי את אליאן.
אליאן נעלמה לאבדון בשנייה שהתעלפתי, איתה הלכו מספר מאמינים נערצים שרצו במותי, נפטרתי מהדמיון הזה אחת ולתמיד, אבל מה יהיה על השאר?
התבוננתי על ריק שליטף את פניי בחיבה, על רומי שעמדה בצד והתייפחה מהתרגשות, היא מילמלה משהו על זה שהיא חייבת להתקשר להורים, וגרמה לי להיזכר בכמות הזמן שאף אחת משתינו לא דיברה איתם, ועל כך שהם חסרי אחריות שלא דאגו לנו, או שלא?
צ'יס וסן עמדו עם מזוודות בצד החדר, הן חוזרות הביתה, אני מניחה שכולם חוזרים הביתה, כנראה שסוגרים את הפנימייה לאור כל הדברים המוזרים שקורים בה. אך אף אחד לא בא להודיע לנו את זה, פשוט ידענו לבד. זה גרם לי לטעות עם המנהל קיים בכלל או שהפגישה איתו הייתה פרי הדמיון שלי בלבד, אבל אם הוא פרי הדמיון שלי בלבד, אז כנראה שהוא קיים, בכל מקרה אני מעדיפה לא לפגוש אותו שנית.
פאבלוס נכנס בסערה לחדר "ההורים הגיעו לאסוף את כולנו, מישהו התלונן למשרד הבריאות שהמקום הזה לא תקין, מסתבר שהבניינים הללו היו אמורים להתפורר לפני חמש שנים כבר".
בוקר טוב, הבניינים האלו היו אמורים להתפורר כבר לפני עשרים שנה, אבל נחמד שמישהו נזכר בנו עכשיו, לאחר כל מה שעברנו.
התיישבתי על המיטה "אני צריכה ללכת לארוז את הדברים שלי" זרקתי לחלל החדר בחולשה.
"אין צורך" קפצה מיד רומי "אני כבר אספתי לנו הכל במזוודות" היא הצביעה לכיוון ערימת מזוודות שעמדה בפינה.
הגיע הזמן ללכת…

"קומי כבר דוריאן" רומי צרחה באוזניי בקול, התהפכתי לצד השני והמשכתי לישון.
"אל תגידי שלא הזהרתי אותך.." היא אמרה בקול מאיים ותוך כדי הרגשתי איך השמיכה נמשכת מעליי והקור חודר לכל חלקיק בגופי.
"מה את עושה?" צרחתי עליה מתוך שינה, היא רק ציחקקה ויצאה מן החדר.
קמתי והתלבשתי במהירות האופיינית לי.
ירדתי למטבח שבו ישבו כבר בשולחן אחד אמא, אבא, דון ורומי. עבר חודש אחד בלבד מאז שחזרנו מהפנימייה, ההורים אמרו שהם דיברו איתנו כל שבוע ועל מה אנחנו בכלל מדברות שאנחנו אומרות שלא דיברנו איתם בכלל? אפילו דון אמר שהוא ביקר אותנו פעמיים במהלך שהותנו שם. דברים מוזרים כנראה ישארו תמיד מוזרים. בשלב כלשהו הפסקנו להסביר להם ופשוט חזרנו לחיות כמו משפחה נורמלית, רק מאוחדת יותר.
למדתי להשתלט על הדמיונות שלי בצורה שאני יכולה לחשוב דברים אבל לא לגרום להם להגיע למוח, זה היה פרי עמלם של ריק ופאבלוס ביחד, שפעם ראשונה בחייהם שיתפו פעולה ואימנו אותי לכך. עכשיו כדי לדמיין משהו שיתקיים אני צריכה להתאמץ מאד. וטוב שכך.. אני לא מתכוונת לדמיין יותר.
"אז דוריאן, החבר החדש שלך.. ריק" שוב אמא מתחילה "אמא, הוא לא חבר שלי" צרחתי שוב ושוב במטבח לקול צחקוקם המעצבן של דון ורומי. אבל אמא ואבא רק חייכו לעצמם וחזרו לאכול בשתיקה. מאוחר יותר הבנתי למה.
הצעת הנישואים שבאה מפי ריק הייתה הדבר המפתיע ביותר והמרגש ביותר שקרה לי, נקשרתי אליו מאד במהלך החודש האחרון, אפילו יותר מבעבר כך שהסכמתי בוודאות לקול מחיאות כפיים סוערות של צ'יס, רומי סן ופאבלוס שאפילו הוא שמח, אבל רק קצת, לאחר מכן הוא הלך בפנים נפולות.

לאחר חמש שנים:

ילדה קטנה עם שיער חלק בצבע לבן ועיני תכלת שמיים נכנסה לחדר ההורים בשקט מירבי בלי לעשות שום רעש, היא פתחה את המגירה הסגורה והנעולה של אמא בעזרת המפתח שנמצא בשידה העליונה ולקחה לידה את הספר המעניין שבו התחילה לקרוא.
הספר היה בכתב יד של אמה, דוריאן.
'לאחר שאני וריק נישאנו, לא רצתי לדמיין עוד, אך היינו צריכים בית.. חצר.. כלבים חמודים.. הייתי חייבת לדמיין דברים קטנים ובכל פעם מחדש נשבעתי להפסיק אך זה היה חזק ממני.. חזק עד ש..'
"דורינה!!" צעקה של גבר נשמעה בבית, דורינה נכנסה מתחת למיטת הוריה לפני שאביה ריק ימצא אותה והמשיכה לקרוא בשקיקה את הכתוב.
'חזק עד שדורינה שלנו נולדה, ואז הדמיון פשוט נעלם ממני כליל, כמה שניסיתי לא הצלחתי לדמיין שוב, השמחה שאחזה בריק ובי הייתה גדולה, נכון שנהנו מהדמיון הזה בשנים האחרונות, אבל מסתבר שהתרופה היחידה הייתה להוליד ילד..'
דורינה סגרה את הספר והכניסה אותו למגירה נועלת אותו בקפדנות, היא יצאה במהירות מחדר הוריה וירדה במדרגות הווילה הענקית שלהם "כן, אבא" היא רצה אליו וחיבקה אותו בחוזקה, ריק הסתכל על ביתו במבט חשדני אבל העדיף לא לומר כלום.
"בואי לאכול" הוא לחש והם נכנסו יחד למטבח שבו עמדה דוריאן ובישלה להם נקניקיות וספגטי.
"הלוואי שהיה היום מוקרם.." לחשה דורינה, הצלחת שממולה ללא מתכוון התמלאה במוקרם המיוחל והטעים שאותו היא דמיינה, היא חייכה בשקט והחביאה את הצלחת מהוריה.
את זה אני אוכל אחר כך, אמרה לעצמה…