רק דמיון – פרק 44

העיניים של ריק התבוננו בי בעוצמה לחכות ולראות את התגובה, כאשר השתיקה שלי התמשכה עוד ועוד הוא פלט בלחש "אני מצטער" ונעלם מהמקום.
"אל תלך" צרחתי לחלל היער הריק, קמתי משורשי העץ העבים במהירות מחפשת בעיניי אחר רמז לריק, אך הוא נעלם.
"עכשיו את צריכה להתמודד איתי.." הילדה בעלת העיניים הירוקות והשיער השטני בהיר שהביטה בי בעניין ביום הראשון שנכנסתי לכיתה עמדה מולי כאשר הילה שחורה מרחפת סביב גופה.
"מי את?" צרחתי לעברה באימה, האפילה הרבה שהיא שידרה גרמה לי לרעוד בגופי, ליבי ניתר מספר פעמים יותר מהרגיל מהפחד.
"דמיון שלך, אבל את יכולה לקרוא לי אליאן" הלחישה השטנית והרמה שלה העבירה צמרמורת בכל גופי.
"אספתי כמה מדמיונותיך הנלהבים והחלטנו שהגיע הזמן שנפסיק להתקיים בעולם הזה, את באה איתנו" מסביבה הופיעו אט אט דמויות חלקן מוכרות חלקן לא, דונדון עמד ליד מישהו שתפס בו בעוז וצרח שיעזבו אותו, ליד אליאן נעמד ריק ואמר שוב "אני מצטער, אבל הגעתי למסקנה שאליאן צודקת, הדרך היחידה להציל אותנו היא להרוג אותך"
דמעות חמות זלגו על עיניי, תמיד רציתי למות אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה בכזו דרך אכזרית, להיהרג על ידי הדמיונות שלי, אני חייבת לברוח, אני חייבת להשתלט עליהם.
הסתובבתי במהירות ורצתי כמו רוח לפנים היער ללא כל מחשבה, אך הם תמיד היו לפני ונעמדו עם פניהם האכזריות ועיניהם שירקו שנאה כלפי.
תפסתי את ראשי בתוך ידיי, כל כך הרבה רוע יצרתי, אני לא מסוגלת לסבול את זה..
"תהרגו אותי כבר!!" צרחתי אליהם בכעס "תהרגו אותי ותצילו אותי מהסיוט שבו אני חיה מדי יום"
אליאן ריחפה עד אליי והרימה אותי מגרוני ביחד אחת, הרגשתי איך רגליי מתנתקות מהקרקע והאוויר אוזל מראותיי במהירות הולכת וגוברת.
"עצרי!" צרחה בקעה ממעמקי היער בדיוק ברגע שבו ראייתי התחילה להטשטש, הרגשתי איך אליאן עפה מעליי בעוצמה ונחתתי על הרצפה הנוקשה שואפת אוויר צח לראותיי הדואבות.
"מה אתה עושה כאן?" שמעתי את קולו של ריק מרעים, ראייתי התחילה להתבהר הרמתי את עיניי וראיתי את פאבלוס חוצץ ביני לבין כל הדמיונות שלי.
"פאבלוס.." קולי נשנק כאשר קראתי לו, הוא סובב אלי את פניו והזיז את שפתיו ללא קול אך אני קלטתי את המילים "הכל בסדר עכשיו".
"מה אתה יכול לעשות נגדנו?" שאלה אליאן בצליל רם, צחוקה שנשמע כמו מפגש של חלודה עם חלודה גרם לעורפי לסמור.
"כן.." התקדם לעברו מישהו אחר "אתה רק .. פאבלוס" כולם צחקו ברשעות וגרמו לי לכסות את אוזניי בידיי, אך על פאבלוס הצחוק לא השפיע כלל הוא רק עמד מולם בגב זקוף וחייך חיוך מסתורי.
"מי אמר שרק אני כאן?" הוא שאל בעניין.
במהירות על טבעית הופיעו לצידו צ'יס, סן ורומי "רומי!!" אליאן צחקה בקול רם יותר "הבאת אותה לכאן כדי שהיא תהרוג את דוריאן ותעשה לנו את העבודה?"
רומי הסתובבה אליי והתבוננה בי בעיניים קרועות לרווחה, ראיתי את ידה של צי'ס נחה על כתפה בחום, היא סובבה בחזרה את פניה ואמרה לאליאן "באתי להגן על אחותי!"
"לא יכול להיות" לחשה אליאן "ריק!!" היא צרחה בחוזקה, ריק התקדם לעברה מספר צעדים כאשר ראשו מושפל "אתה אמרת לי שזה יעבוד" עיניה רשפו וגיצי אש נורו ממנה.
"לא תמיד אני מדבר אמת, את צריכה לדעת זאת" ריק עבר באיטיות ונעמד לי פאבלוס מרחיב את החומה האנושית שחצצה ביני לבין אליאן.
"איה" צרחה נשמעה מאחד האנשים, וראיתי איך דונדון מקפץ ונעמד ליד ריק.
חיוך התפשט על פניי, הם לא רעים אחרי הכל..
"לא!!" צרחה אליאן בחוזקה "אתה לא יכול לבגוד בי בצורה כזאת, אתה יודע שהיא אשמה בכל הסבל שלנו" היא הצביעה עליי מעבר לחומה האנושית שחסמה אותה.
"לא" אמר ריק בהחלטיות "יש דרך להתקיים, יש דרך להיות טובים יותר, אני לא מוכן ללכת לאבדון כמו ריקארדו, אני רוצה לחיות!"
"אתם עדיין לא יכולים לעצור אותי.." היא צחקה ועברה את החומה האנושית כאילו הם היו אוויר והתקדמה לעברי.
"דוריאן אנחנו איתך" צרח פאבלוס "את היחידה שיכולה לעשות זאת"
"לאבדון.." לחש ריק והבנתי את כוונתו, אליאן תפסה שוב בגרוני והרימה אותי, סביבנו התלהטה אש אדומה שגרמה לכולם להיעלם מעיניי.
"אני יודעת שאת רוצה למות.." אמרה אליאן בקול הכי משכנע בעולם.
אני באמת רוצה למות? הרבה פעמים בחיי חשבתי שהמוות הוא הפתרון לכל החיים המלאים סבל שלי, אבל בזמן האחרון למדתי לאהוב, לכבד, להעריך, למדתי מה היא ערכה של חברות ואם יש כל כך הרבה אנשים שמוכנים להגן עליי, אם אחותי התאומה לאחר כל מה שהיא עברה עדיין מוכנה להגן עליי, אז..
אני לא רוצה למות!! חשבתי בכל כוחי.. התחלתי להפסיק להאמין שאני ביער או שאי פעם ראיתי את אליאן, זה היה מאד קשה כאשר כל טיפת אוויר נגמרה מגופי וידה הצורבת של אליאן עשתה לי כוויות על הגרון הנשנק שלי.
"אני לא מאמינה בך!!" צרחתי בעוז רגע לפני שטיפת האוויר האחרונה אזלה, וגופי עבר לחשיכה הנעימה והרגועה.