רק דמיון – פרק 43

התדהמה שאחזה בי זיעזעה אותי בעוצמה שגרמה ללב שלי לנתר מספר פעמים, לעצור ושוב לחזור על התהליך.
כיצד יתכן שאני יצרתי את ריק?
"אני לא זוכרת.." התחלתי לומר, אך הוא הרים את ידו לעצור אותי מדיבורי "את לא תזכרי, אני הוא הדמיון הראשון שלך".
המילים שלו היכו בי בזו אחר זו כמו אבנים הרוצות לסקול אותי בעודי חיה.
נשענתי על הגזע העבה של העץ שקיבל אותי אליו בחום, תמיד העצים הם היחידים שעזרו לי, הפעם נראה שאין לי מוצא.
"ספר לי .." לחשתי לו בתחינה כשדמעות מאיימות לשטוף את עיניי בכל שנייה.
"אני לא יודע מה היה איתך לפני שנוצרתי, אבל אני כן יודע שאני הוא הראשון, אחרת הייתי יודע על אחרים, את מבינה.." הוא עצר לשנייה, קם על רגליו והחליף את צורתו לריקארדו "כך יותר טוב" הקול העבה והסמכותי של ריקארדו שהחליף את ריק הרעיד אותי קלות.
הוא ישב בחזרה על ענפי העץ והמשיך "יש בינינו קשר.. בין כל הדמיונות שאת דמיינת אי פעם, אנחנו מחוברים זה לזה בצורה מוחית מאד קשה לניתוק, יש אחת שהצליחה להתנתק, אך בגלל שאני הדמיון הראשון יש לי הכי הרבה כוח, אני הצלחתי לעצור אותה מלפגוע בך.. אך במקום זאת היא פגעה ברומי, זה לא הייתי אני" הוא אמר לי והסתכל עליי עם עיני התכלת שמיים שלו בעוצמה רבה, השפלתי את עיניי עדיין נדהמת ולא יודעת מה לומר.
"אבל אני קופץ קדימה.." הוא ניער את ראשו כמנסה לסלק זבוב טורדני במיוחד והמשיך לדבר בשטף "הצורה המקורית שלי היא ריק, את השמש האדומה ואת ריקארדו אימצתי במשך השנים, יש לי יכולת להחליף צורה לכל דבר שדמיינת אי פעם, והוא נעלם.." כאשר הוא ראה את עיניי השואלות הוא כבר ענה לי מעצמו "כן! השמש האדומה הייתה פעם, אני הרגתי אותו בעצמי, ריקארדו העדיף להיעלם לאבדון, אז אימצתי את הצורות שלהם".
"אז ריקארדו כן נגלה אליי פעם? או שזה כל הזמן היית אתה?" שאלתי אותו בחולשה.
"הוא הופיע.. מזמן, לא תהית למה הוא נעלם לשנים רבות כל כך?" שאל אותי, הנהנתי בראשי בעדינות ודמעה אחת החלה להופיעה בקצוות עיניי.
"הוא סוג של מת! אז אני זה שחזרתי כדי שתגיעי לכאן, כדי שתוכלי לגאול אותי מיסוריי, אני לא מישהו טוב דוריאן" הוא בכה, ריק בכה דמעות אמיתיות וכנות שגרמו לשטף הדמעות שלי להתפרץ החוצה בסערה.
"אני הורג, אני נהנה מכאב, את דמיינת אותי בזמן כעס, זה לא כזה פשוט להיות כך".
"חייבת להיות דרך לתקן את זה" אמרתי בשקט מרגישה שכל מה שעשיתי בחיי זה רק להכאיב לאנשים, רוב הדמיונות שלי נבעו מכאב.
"אין! את יודעת את זה יותר טוב ממני, הדרך היחידה היא שתשלחי אותי לאבדון, כמו ששלחת את ריקארדו" הפטיר בלחש.
"אני?!" קולי גבה במקצת "איך אני שלחתי אותו לאבדון?" שאלתי, האם יש דרך שאני יכולה לגבור על הדמיונות שלי? עד היום לא גיליתי זאת בעצמי.
"הפסקת להאמין שהוא קיים, שכחת אותו, את לא יכולה לעשות זו בלי רצון הדמיון עצמו, אבל תאמיני לי, לרוב הדמיונות שלך יש רצון ללכת לאבדון" אמר והשפיל את מבטו תוך כדי ניגוב הדמעות.
"אני לא רוצה להרוג אותך" אמרתי מנגבת את דמעותיי ללא הועיל, הזרם לא הפסיק.
"על זה נדון אחר כך, עכשיו יש משהו יותר חשוב, זאת שסיפרתי לך עליה שעשתה את מה שעשתה לרומי, היא מצאה דרך להפסיק את הסבל של כולנו" הוא קם משורשי העץ וחזר לצורתו של ריק.
"איזה דרך?" נעמדתי על רגליי מנגבת את הדמעות האחרונות בכף ידי.
ריק כחכח בגרונו ואמר במונטניות "הדרך היחידה שבה כולנו נעלם ונפסיק להזיק לאנושות, היא: המוות שלך" .