רק דמיון – פרק 42
לא יכול להיות, תפסתי את ראשי בשתי ידי מנערת אותו בחוזקה, אני נמצאת בסיוט הכי גדול של חיי "אתה משקר" צרחתי עליו, היכיתי עם שתי אגרופים בחזהו בלי מחשבה על הזרועות הדואבות שמקודם הוא שרף "שקרן!" צרחתי שוב ושוב כאשר הדמעות החמות זלגו מעיני והרטיבו את פניי.
"די!" הוא תפס את האגרופים שלי בחוזקה ועזב אותם לאחר שנייה, הפחד נעלם ממני כליל לאחר ההצהרה הזאת "אני יודעת שאתה משקר" אמרתי שוב הפעם בלי להרביץ לו.
"אני אוכיח לך.." הוא הסתובב לעץ מסוים וסימן באצבעו לעבר העץ "בוא" צרח, דונדון הופיע מאחורי העץ והלך בביטחון רב לעברי.
"תאמיני לו דוריאן" אמר לי בשקט.
"אתה משתף אתו פעולה" צרחתי בתדהמה "עד היום דאגתי לך, חשבתי שהוא הרג אותך ואתה בכלל בגדת בי?"
"אני לא" דונדון רץ אלי במהירות וחיבק את רגליי, ראשו הגיעה עד ברכיי, לא התכופפתי אליו ולא הדפתי אותו מעליי, לא נשאר בי כוח לכלום.
"את עדיין לא מאמינה" אמר ריק. "אין לי ברירה אחרת.." הוא התבונן בי בעיניו בחדות כאשר מערבולת של אש הסתחררה סביבו לשניות, היא נעלמה ובתוכה הופיע ריקארדו עם עיני התכלת הבוחנות שלו והזקן הלבן.
"לא יכול להיות" צרחתי, מנסה לשכנע את עצמי שהוא משקר, אבל מה שראיתי הוכיח לי את הכול.
"עכשיו את מאמינה לי?" אמר ריקארדו "לא יכולתי להיכנס לשיעורים, לא בגלל פחד, אלא בגלל הסיבה הפשוטה שאני לא יכול לשכפל את עצמי.." הוא אמר, המערבולת הסתחררה סביבו שוב והוא הופיע מולי בצורת ריק.
דונדון עזב את הרגליים שלי והרים את עיניו לעברי "את רואה שלא שיקרתי לך?" אמר בתחנונים.
חזרתי לשבת על שורשי העץ בחוסר אונים מוחלט מרגישה איך כל כוחות הנפש שצברתי עוזבים אותי, המדריך שלי, המושיע שלי, האדם היחיד שסמכתי עליו שיעזור לי הוא בעצם מפלצת שרוצה להרוג אותי? הוא בעצם מי שאנחנו נלחמים נגדו, מי שריקארדו אמר לנו להילחם נגדו!
"למה אתה מרצה לכולם שילחמו נגדך?" שאלתי אותו בלי להתבונן בו, עיני נשארו מקובעות על נקודה נעלמת.
"אני רוצה למות! כדי שיגיע הסוף לייסורים שלי" הוא התיישב לידי על גזע העץ והתבונן על אותה נקודה שאני התבוננתי בה.
סובבתי את ראשי אליו, משום מה רחמים גאו בי ולא כעס, הכעס היחיד שהיה בי הוא על עצמי, על זה שהייתי כזאת טיפשה ועיוורת כל הזמן הזה, על זה שאני מרחמת על החלאה הזה.
"מה אתה רוצה ממני?" השאלה בערה בי, בכל נימי נפשי.
"אם כבר אין לי סודות מפנייך אני מניח שאת צריכה לדעת את זה, אני יודעת שהשאלה הזאת הציקה לך, לא רק היום, אלא זמן רב, אבל אני אומר לך, הידיעה לא תנעם לך, בכלל לא"
לא היה אכפת לי כבר מה ינעם לי ומה לא, כבר מזמן ששכחתי מה זה נועם.
"תגיד" אמרתי בנוקשות חוזרת להתבונן על הנקודה הנעלמת בקצה היער המרוחק.
"דונדון, תודה לך, אתה יכול להשאיר אותנו לבד" הגמד הנהן בהבנה ודמעה אחת גדולה ירדה מעיניו כשהוא פנה לעברי.
"אל תכעסי עלינו דוריאן, אנחנו לא אשמים או אחראים למעשינו, באמת שלא" הוא הסתובב ונעלם.
"עכשיו אני אגיד לך" אמר ריק ולקח נשימה ארוכה "את היחידה שיכולה להרוג אותי, מהסיבה הפשוטה, שאת יצרת אותי על ידי הדמיון שלך".
תגובות (1)
תנמשיכיייייייי