רק דמיון – פרק 4

הימים עברו מהר, מהר מדי, אני החלטתי בעקבות החיזיון שקיבלתי מריקארדו לשתוק להפתעת ההורים שלי, דון ורומי לא הופתעו כי סיפרתי להם שריקארדו אמר שזאת הדרך להגיע אליו, ורומי פתחה באותו רגע בנאום נרגש על זה שהיא הולכת עם אחותה עד הסוף! יופי לה באמת שהיא נזכרה, אחרי כל השנים שהיא הפסיקה להאמין לי..
אז עכשיו אנחנו כבר באמצע הדרך, אנחנו מתקרבים ליעד המסומן, הפנימייה המפחידה כל כך!
אנחנו נמצאים בלב מדבר, אמצע שום מקום, הכל פה נטוש, אני מקווה שהפנימייה לא תראה כך גם, למה ריקארדו שולח אותי למקומות המבודדים האלו?
התקרבנו למבנה רעוע וישן, ואבא שלי הצביע באושר, זה כאן! מה הוא מאושר כל כך, לשלוח את שתי הבנות היחידות שיש לו לפנימייה מסריחה ומתיישנת..
הוא החנה את הרכב, במין משהו כזה שהיה אמור להיות חנייה, אבל הרכב היחידי שחנה כאן היה של אבא שלי, האם לא באים עוד ילדים ללמוד כאן חוץ מאתנו?
אני ורומי התבוננו אחת על השנייה, בפעם הראשונה בחיינו מבטינו היו זהים, וכך גם התחושות..
והתחושה שלי הייתה חזקה וברורה, קומי, קחי את רגלייך ותברחי מכאן..
התקדמנו לעבר שער ברזל חלוד ישן וענק, השומר שנראה כעוס מאד שמישהו העז להפריע לו בתרדמת הצהרים שלו, פתח את השער שהרעיש ברעש אימים וגרם לכולנו לשים את הידיים על האוזניים הדואבות.
נכנסו בצעד הססני פנימה, אבא הוביל כאילו הוא מכיר את המקום הזה שנים, הלכנו אחריו בלית ברירה, אמא לא הייתה נראית כל כך מרוצה מהמקום, נו בטח הולכים לשים את הבנות שלה בחדרים שוודאי יש בהם עכברושים במקרה הטוב, ואני באמת לא רוצה לחשוב מה יהיה במקרה הגרוע.
הלכנו מאחורי המבנה הרעוע שכנראה אמור לשמש אותנו בתור כיתות לימוד, זה לפחות מה שהצלחתי להבין מהשלטים, יותר נכון, משברי השלטים.
היה שם עוד מבנה קטן, שהשלט בו היה יותר מסודר 'מזכירות', אז לשם אנחנו הולכים עכשיו, וכל השטח הענקי הנוסף שימש למבני מגורים רבים..
כל כך הרבה מבנים.. מי בא למקום המגעיל הזה?
היה צומת שלטים שהצביעו לכמה מקומות היה כתוב שם מגרשי ספורט, מבני מגורים, כיתות לימוד, מעבדות מחשבים, בריכת שחייה?!?
שפשפתי את עיניי לא חשבתי שקראתי נכון, במקום הזה יש בריכת שחייה, אני מקווה שזה לא חובה לשחות כי בטוח המים כאן מזוהמים.
נכנסו לבניין המזכירות, אבא מיד פנה למזכירה שהייתה שם בחיוך, נתן את הטפסים המתבקשים וקיבל שני מפתחות לחדר שלנו, אחד לי והשני לרומי, מעניין כמה בנות נהיה בחדר.
הלב שלי התחיל להלום בפתאומיות, פקחתי עיניים בחוזקה, זה כואב לי.
"מה קרה לך?" לחשה לי רומי בדאגה אמתית, אני לא יכולתי לענות לה רק הצבעתי לה לכיוון הלב שלי.
"אני הולכת לקרוא לאבא!!" אמרה נחרצות, אך אני רק הנדתי את ראשי לשלילה, אני מרגישה שזה לא כאב רגיל משהו קורה כאן.
המזכירה שהביטה בי בעיניים נדהמות, כנראה הבינה מה קרה לי ומשום מה לה זה היה ברור יותר מאשר לי.
"מעכשיו..?" שמעתי אותה לוחשת לעצמה..
היא הסתכלה על הטפסים שלנו כמנסה להבין איך קוראים לי, אך התמונות שם היו זהות לחלוטין!
זה בלבל אותה קצת כי כרגע היו לי עיניים תכלת שמיים ופס לבן באמצע השיער, ככה שיש שינוי מהמציאות לתמונה.
ברגע שאבא שלי הסתובב, היא רק הצביעה עליי, ורמזה לי להתקרב אליה..
כל מה שמוזר בעניין השינוי שלי, זה שאבא ואמא לא אמרו לי מילה.. מה הם לא רואים את השינוי שחל בבת שלהם?
"אני כבר באה" לחשתי לעבר רומי, והתקדמתי במהירות למזכירה..
"את צריכה לנוח קצת.." היא לחשה לי, ואוו איזה סוד גדול שאף אחד לא צריך לשמוע, אני צריכה לנוח מה היא אומרת, הבטתי בה בהבעה מזלזלת, אבל היא רק לחצה לי את היד בחוזקה..
הרגשתי משהו נדחף בין כף היד שלי לשלה, משכתי חזרה את ידי מחזיקה בחוזקה את מה שהיא שמה לי ביד, התבוננתי בזה לשנייה, פתק!
נענוע הראש שלה הבהיר לי לא לפתוח אותו עכשיו.. אז רק דחפתי אותו לכיס והמשכתי לכיוון ההורים שלי, הלב שלי הפסיק לכאוב!
נכנסו לחדר מתיישן במיוחד, בינתיים עוד לא אכלסו אותו אך הספקתי לראות ארבעה מיטות, זאת אומרת שחוץ ממני ומרומי אמורות להגיע לכאן עוד שתי בנות..
אבא התיישב על הכסא באנחה אמתית וכנה, אני חשבתי שהוא שמח..
"איך המקום הזה השתנה.." אמר לעצמו, אמא התייפחה, ושאלה אותו אם זה באמת נחוץ שאני ורומי נשאר כאן, הוא רק הנהן בחיוך נוסטלגי והתחיל לספר..
"רציתי לספר לכם דווקא כאן, אחרי שתגיעו למקום היפיפה הזה" הוא צוחק עליי! המקום הזה לא מתקרב אפילו ל'בסדר' מה יפיפה בו?
"אני למדתי כאן כשהייתי בגילכם, אפילו קצת יותר קטן.. יש לי כל כך הרבה זיכרונות מהמקום הזה.." במילה זיכרונות נפתחו לו העיניים לרוחב שלא חשבתי שקיים, והוא נענע במהירות את הראש כמבקש לסלק זבוב טורדני, ועל פי ההבעה השלווה שעלתה לו אחר כך לפנים נראה כאילו הוא הצליח לסלק אותו.
"אתם תיהנו פה, מבטיח!!" אמר, אמא חיבקה אותנו בחוזקה ולא הפסיקה עם הבכי ההיסטרי שלה, רומי בכתה גם כמובן..
אבא חיבק את רומי, והגיע אליי לתת לי חיבוק פרידה, הוא חיבק אותי חזק, חזק מדי ולחש לתוך אוזניי..
"כאן זה המקום שלך! את תמצאי פה את שלוות הנפש שלך, מבטיח!!!"