רק דמיון – פרק 39

שאלות רבות הציפו את מחשבתי, היחידה שהצליחה גם לצאת מהפה היא "איך ריק יודע מה הכוח שלי?" משום מה למדתי על עצמי לאחרונה שבמצבים האלו אני שואלת את השאלות הכי פחות מעניינות וחשובות.
"את זוכרת את החלום שהיה לך?" שאל בעניין.
"היו לי כל כך הרבה חל.." התחלתי לומר כשלפתע הבנתי שהוא מתכוון לחלום הראשון שהיה לי בפנימייה "החלום על ריק?" פקחתי את עיני לגודל הזוי.
"אבל.. זה רק חלום, לא יכול להיות שאם ריק של החלום ידע על הכוח אז גם ריק של המציאות, אני סיפרתי לו ביער והוא היה מופתע" רצף המילים יצא ממני בבת אחת, לא באמת הבנתי את עצמי, למה אני מגוננת עליו?
"איך אתה בכלל יודע על החלום?" שאלתי בתמיהה.
"אני יודע הרבה דברים עליך, ריק של החלום זה ריק של המציאות, אין לך מה להתפלאות" ענה לי על כמה שאלות ביחד.
"עדיין לא הבנתי איך ריק יודע מהו הכוח שלי.." השאלה נשארה על תילה.
"אני עדיין לא יודע.. יש הרבה דברים שניסיתי לברר על ריק ולא הצלחתי, ברגע שהוא הרגיש שהוא חשוף מדי הוא ברח" נשמתי נשימה ארוכה, יותר מדי דברים ליום אחד.
"מי אתה?" השאלה הזאת הציקה לי, התשובה שלה הייתה יכולה לפתור לי המון בעיות וכאבי ראש.
הוא קד קידה עמוקה ואמר "פאבלוס המגן שלך!".
מאיפה זה הגיע? "למה אני צריכה מגן? מי מינה אותך למגן שלי? מה?" לא יכולתי לעצור את עצמי, קמתי מהמיטה בעצבים גלויים לעין, יותר מדי דברים מסתבכים פה.
"את האוצר הכי חשוב שיש לנו נגד השמש האדומה זאת אומרת ריק, הנבואות העתיקות שמצאתי במערות הישנות דיברו על כך, אני שומר הסף שלך, גברת הדמיון" הנאום היה ארוך ומתיש בעיקר לאוזניים שלי שעמדו לפול כל רגע מהתדהמה שגברה על כל מילה חולפת.
"לא הבנתי מילה" זרקתי לחלל החדר בייאוש.
"אני אקח אותך יום אחד למערות הישנות, הכל כתוב שם, את תראי.." במשפט הזה יצא פאבלוס מהחדר, כנראה התעייף מהחקירה המתישה שלי.
האמת גם אני התעייפתי.
נשכבתי על המיטה בתקווה להירדם, אם יש לי קצת חופש מהאימונים המתישים עדיף שאני אנצל אותו במנוחה ולא במחשבות לא מועילות על מערות עתיקות, שומרים ועל.. ריק!
דלת החדר שנפתחה בעוצמה העירה אותי, קפצתי מהמיטה מוכנה לקרב, כמו שתרגלנו עם ריקארדו.
הנערה פרועת השיער שהתבוננה בי באימה לא הייתה נראית מוכנה לקרב, בגדיה היו מלוכלכים ושחורים בבוץ ועוד כמה דברים שלא העזתי לדמיין מה הם, השריטות על פניה ועל ידיה הוכיחו לי שאין צורך בקרב, היא צריכה עזרה.
"מי את?" שאלתי בחשדנות לפני שאני מחליטה סופית לעזור לה.
היא הצביעה עליי באצבע נוטפת דם והסיטה קצת שיער מהפנים שאני אתבונן בה טוב יותר.
"את לא מזהה אותי?" שאלה בחולשה, הקול מוכר לי מדי.. לא יכול להיות, אני מדמיינת!
"רומי!".