רק דמיון – פרק 36
ההלם שהיכה בי היה חזק, לא באמת האמנתי שהמשפט הזה יבוא מפאבלוס, איך זה שהוא יודע שריק הוא השמש האדומה והוא אף פעם לא אמר לי כלום, ולא לריקארדו.. אולי הוא בכלל משתף איתו פעולה.
המחשבה הזאת זעזעה אותי כך שקמתי במהירות מהמיטה מתרחקת מקרבתו של פאבלוס.
"מה קרה לך?" שאל פאבלוס וקם מהמיטה בהפתעה.
"אתה.. את.." הגמגום יצא מפי בטבעיות, אני לא מסוגלת להיות בקרבת אדם שמשתף פעולה עם ריק.. הגעתי לדלת באיטיות, פתחתי את הידית וברחתי כל עוד נפשי בי.
ישבתי על גבעת הדשא בסוף הפנימייה, הרבה זמן לא הייתי כאן.. או שרק נראה לי שזה הרבה זמן? עברתי כל כך הרבה בזמן כל כך קצר.
למה ברחתי מפאבלוס? הייתי יכולה לשאול אותו ישירות אם הוא משתף פעולה עם ריק, הוא היה משקר לי.. זה ברור לי, אבל למה ברחתי? ממתי נהייתי כזאת פחדנית?
התגובה האוטומטית שלי למשפט של פאבלוס הפחידה אותי, השינוי שעברתי בפנימייה הזאת כל כך משמעותי שהפכתי להיות שפן?
"דוריאן" הקול הסמכותי והמוכר מדי, הקול הראשון שאני זוכרת לא גרם לי לסובב את ראשי אליו, אפילו לא לענות בתשובה, אני עייפה מדי מהחיים, אני רוצה את רומי בחזרה.
"אני יודע שאת עוברת תקופה קשה" קמתי מהדשא וצרחתי בעצבים "אתה לא יודע מה אני עוברת.. אין לך אפילו מושג".
סובבתי את פניי לעבר ריקארדו מתבוננת לתוך עיניו בכעס יוקד, אי אפשר להאשים אותי שאני כועסת עליו הוא הכניס אותי לכל הבלגן הזה.
"תחזיר לי את רומי" לחשתי "בבקשה" הוספתי נימת תחינה לאחר שראיתי ששום שריר לא זע בפניו בעקבות הצרחות שלי.
השקט המשיך לשרור גם אחרי מילת הבקשה.. שקט שהיה ברור מדי וכואב מדי.. "אי אפשר להחזיר את רומי?" שאלתי בייאוש.
"את יכולה לומר לי!" קבע "את היית שם דוריאן.. את היחידה שיכולה לעזור לנו להציל את כל מי שנעלם"
גם הוא עם השטויות האלו, אותי אף אחד לא תפס, אני הייתי במציאות הזויה בבית שלי שבה רומי לא קיימת וריק הוא חבר שלי, אבל לא העזתי לומר זאת בקול למרות שידעתי שריקארדו נמצא עמוק בתוך ראשי על פי הבעות הפנים שלו וקורא כל מילה מהמחשבות שלי.
"דוריאן את חייבת לשתף פעולה הפעם" ביקש.
"הפעם?" שאלתי "מתי לא שיתפתי פעולה? מאז שאני נולדתי אני משתפת פעולה אתך, בשביל מה? כדי שתוציא ממני את הכוח המטומטם שיש לי.. זה עזר? לא! אתה רק גורם לי להשתמש בו לאחר שהצלחתי לדחוק אותו הצידה כמה שנים טובות, כל מה שאני רוצה זה את אחותי בחזרה ואני עפה מהמקום הזה, מבין?" צרחתי בלי שליטה.
"את ראית בעצמך מה היה קורה לאחותך אם לא הייתן מגיעות לכאן.." ענה לי בשלווה האופיינית שלו, זיכרון החלום היכה בי באחת, רומי.. מתה.. אני רצחתי. ניערתי את ראשי בחוזקה להעביר את הזיכרונות המרים האלו ממנו.
"מי מבטיח לי שאני אראה אותה שוב? מי מבטיח לי שהיא תינצל?" ריקארדו העדיף שלא לענות, אבל החלטה החלה מתגבשת בליבי בעוצמה חייתית, שיתוף הפעולה יבוא מצדי בין אם רומי חיה ובין אם לא.
אם היא חיה, אני אציל אותה.
ואם לא.. הנקמה שלי בריק תהיה עד טיפת דמי האחרונה!
תגובות (1)
תמשיכיי