רק דמיון – פרק 34

ישבתי על המיטה לאחר שכולם הלכו מהחדר תופסת את ראשי בשתי ידיי, אין אף אחד שיכול לעזור לי למצוא את רומי. בסדר! יותר מדי התרגלתי לטוב בפנימייה הארורה הזאת, הגיע הזמן לחזור למקורות שלי ולעבוד לבד, אני ועצמי.. לפחות עד שאני אמצא את רומי.
יצאתי במהירות מהחדר זורקת את ה"הלכתי" הרגיל שלי לעבר החלל של הבית.
"לאן את הולכת?" אמא במטבח.. ממתי היא מתעניינת? היא לא יודעת שאני הולכת לחורשה?
פתחתי את הדלת של הבית מבלי לענות על השאלה שלה, דון עמד מהצד השני עם היד באוויר.
"בדיוק עמדתי לפתוח, באתי לבקר אותך אחותי המתוקה" הוא חיבק אותי בעוצמה מפתיעה.
"מתוקה.." לחשתי בהלם מוחלט, הוא הסתכל עליי במבט אוהב ופרע את שערות ראשי כמו שהוא היה רגיל לעשות לרומי, הוא נכנס הביתה צועק לאימא שהוא הגיע.. ברחתי במהירות לפני שעוד מישהו ידבר איתי ויבלבל את תאי המוח שלי שעדיין בשליטה.
רצתי לחורשה הישנה והאהובה שלי, כמה זמן לא הייתי כאן..

דונדון, גזע העץ שלי.. התיישבתי עליו בערגה רבה.
"אני מצטערת שקראתי לגמד הירוק בשמך, רציתי שהוא יעזור לי.. וזה השם הראשון שעלה לי בראש, אתה צריך להיות שמח שאני חושבת ישר עליך.." טפחתי עליו קלות מדברת אליו כמו שאני תמיד רגילה לעשות.
איך אני אמורה למצוא עכשיו את רומי? איפה היא נעלמה.. נעלמה מהחיים שלי, נעלמה מהזיכרונות של האנשים שהכי אוהבים אותה..
אני חייבת לחשוב בהגיון, למרות שכל מה שקורה כאן הוא לא בדיוק הגיוני.. אבל התרגלתי להגיון הטיפשי שיש בחיים שלי מאז שנולדתי.
המקום הראשון שאני צריכה לבדוק בו, הפנימייה! שם חייב להיות רמזים על המקום שבו רומי נמצאת.
המקום השני.. היער שליד הפנימיה, שם השארתי את דונדון הגמד, נראה לי.. שם גם הייתי בפעם האחרונה שכולם עוד היו שפויים.
אני צריכה לדבר עם ריקארדו, הוא יוכל לעזור לי, לא נראה לי שהוא השתגע כמו כולם, הוא תמיד היה מעבר לזמן ומעבר למקום.
קמתי מגזע העץ בהחלטיות "ידעתי שאפשר לסמוך עליך, אתה תמיד עוזר ברגעים המתאימים" אמרתי אליו ורצתי חזרה לבית.

האוטו קיפץ כל הדרך המוכרת מדי על אבני החצץ ועל הכביש המעוקל.
"את בטוחה שאת רוצה לחזור לפנימייה?" שאלה אמא בבכי, ממה היא כל כך מתרגשת? כאילו לא הייתי בפנימייה כבר כמה חודשים טובים בלי שהיא תתקשר אליי או אל רומי אפילו פעם אחת! זה באמת מוזר שחושבים על זה, איך ההורים שלנו לא התקשרו אלינו בכלל?
"כן" עניתי תשובה חד משמעית כדי לקטוע את כל הסצנה המיותרת הזאת.
ברגע שהגעתי לשער הפנימייה נפרדתי מההורים שלי במהירות ורצתי לחדר שלי, שלנו.. הדברים של רומי שם!
"דוריאן.." מישהו קורא לי, הסתובבתי במהירות כשראיתי את פאבלוס רץ אחריי.
"פאבלוס.." ממש יש לי זמן בשבילו עכשיו, אני צריכה לגלות היכן רומי וכמה שיותר מהר, אני חייבת להציל אותה, ממה שזה לא יהיה..
"איך הגעת לפה? את בסדר?" שאל בדאגה כנה.
"אחר כך אני אסביר לך" אמרתי לו ורצתי לפני שהוא יספיק להוציא הגה מפיו ולהכריח אותי להישאר שם.
הגעתי לדלת החדר מתנשפת ונרגשת, מה אני הולכת לראות בפנים? אין לי מושג! אבל חייב להיות כאן רמז, זה הסיכוי האחרון שלי.
פתחתי את הדלת ונכנסתי בשמחה לבפנים, צ'יס וסן ישבו בחדר בשקט מוחלט כאשר כל אחת שקועה בנקודה אחרת אי שם במרחב.
"דוריאן.." סן הרימה אליי עיניים דומעות "את חיה!" צרחה וחיבקה אותי בחוזקה.
צ'יס נעמדה גם היא בתדהמה "איך, איך ברחת?" שאלה אותי מוחה דמעה סוררת שברחה לה מהעין.
"מאיפה ברחתי?" שאלתי בחוסר הבנה "אתן הייתם אצלי אתמול בבית, ממה אתן כל כך נרגשות?"
"על מה את מדברת? אנחנו לא יצאנו משטח הפנימייה מרגע שנודע לנו על.. " סן נחנקה מבכי באמצע המשפט.
"מה קורה כאן?" פניתי אל צ'יס מבולבלת.
"הודיעו לנו ש.. שאת ועוד כמה אנשים נתפסתם בידי השמש האדומה, ו.. שאתם לא.. אתם לא בחיים יותר" מה? אבל.. הן היו אצלי אתמול בבית.
התיישבתי על המיטה של רומי שהייתה הכי קרובה, הדברים שלה באמת כאן.. היא לא נעלמה.
"איפה רומי?" שאלתי בעניין, הן זוכרות אותה עכשיו?
"דוריאן.." אמרה צ'יס כשברקע קול הבכי של סן הלך והתגבר "רומי.. גם בין האנשים שנתפסו על ידי השמש האדומה"