רק דמיון – פרק 25

הלכתי בראש מושפל כשידי תפוסה בעוצמה רבה מדי בידי המנהל שרק על ידי צליל קולו התגלה לי כאכזרי למדי, ריקארדו הלך מאחוריי כצל שקט שאינו משמיע רעש כלל, ניסיתי להשמיע צלילים במוחי ולוודאות שהוא שומע, התבוננתי על פניו אולי אוכל לראות רמז קטן לתזוזה שיוכיח לי שהוא שומע, אך הוא נראה כאבן, אפילו ניסיתי לחדור למוחו כמו שהצלחתי לחדור לפאבלוס, אך הוא הדף אותי בחוזקה עוצמתית, שכחתי שהוא המורה לחדירה למוחות.
הדרך מעולם לא נראתה ארוכה כל כך, בדרך כלל אני נהנית מהמבט המתוסכל של המורה והמבט הנרגז של המנהל, אך כרגע משהו לא היה כשורה בכל המבטים האלו, ומה שבטוח שלא היה נורמלי בערבוב המבטים זה שהמבט שלי היה מפוחד.
המנהל הואיל בטובו לשחרר את ידי שכבר הפכה סגולה מהתפיסה הנוקשה רק כאשר הגענו לפתח חדרו שנראה אפלולי מבחוץ.
"בבקשה" לחש כנחש המחכה לטרף, נכנסתי בצעדים כושלים לחדר מלא אבק וריח של חנות עתיקות.
גם כאן כמו בחדר הקודם עמד פסנתר גדול בצד, וכן אייל מפוחלץ נתקע על הקיר ממולו אבל בנוסף על אלו היה שולחן כתיבה ענק ומאחוריו כיסא משרדי מיושן ומרופט שהבד שעליו נקרע כבר לפני שלוש מאות שנה, חלון ענקי השקיף על מגורי הפנימייה והכניס אור לחדר, אך חוץ מזה אף מנורה לא הייתה בחדר, איך הם רואים כאן בלילה?
תמונות בשחור לבן של אנשים מכובדים שברובם דמו למנהל שכבר הספיק להתרווח על כסאו מעלה האבק היו תלויות על הקירות בהמוניהם, ומתחת לכל תמונה נכתב במסגרת זהב קטנה שם האדם בתוספת תואר כבוד המנהל, מלפני כמה שנים המקום הזה קיים שהיו פה כל כך הרבה מנהלים?
"אתם יכולים לשבת?" שני כיסאות הופיעו משום מקום כבמטה קסם אל מול צדו השני של השולחן, גם הם לא היו מרשימים במיוחד, אם כבר הוא מביא את הכיסאות בקסם הוא לא יכול להביא אותם מאיזה נגרייה חדשה?
ישבתי בגועל מה על כמות האבק הענקית שכנראה ניקיתי אותה כרגע עם מכנסיי הג'ינס שלי, ריקארדו ישב פניו עדיין חתומות והוא מביט בעיניו של המנהל בלבד, לעברי אפילו ריס אחד לא נע.
"גברת צעירה" המנהל חזר לדבר בקול חביב ונחמד, ועדיין הסימנים הסגולים שהיו על ידי צרמו כששמעתי את צליל קולו.
"מדוע הגעת אליי?" השאלה פשוטה כל כך, והתשובה פשוטה עוד יותר, הרי מיליון פעמים בחיי עניתי על התשובה הזאת באדישות מוחצת, ועכשיו כל כך התקשיתי להוציא הגה מפי כך שהמנהל היה צריך לחזור על השאלה הזאת כמה פעמים בנוסחים אחרים עד שהואלתי בטובי לגמגם שהתחצפתי קצת למורה להיסטוריה, אבל באמת שזה לא אשמתי שהיא כל כך משעממת.. וככל שהתחלתי לדבר הלך הפחד שלי והתמעט ובסופו של ההסבר המורכב העזתי גם להרים את ראשי בגאווה ובהתרסה כנגד עיניו הבלתי מובנות של המנהל.
"טוב, שאלה נוספת לי אלייך.." התבוננתי עליו רגע ארוך שבו הוא שתק כבוחן את מילותיו אחת לאחת ובסופו של דבר הוא הוציא את השאלה מפיו מפיל עליי אבן כבדה "מדוע ברחת?"
"כי.." מה אני אמורה לענות לו שריקארדו אמר לי, או יותר נכון לומר ציווה עלי בכל תוקף לברוח לפני שהוא יראה אותי, נתתי מבט צדדי בריקארדו שנשאר עם פנים חתומות, הוא יודע שאני לא אפיל אותו בפח.
"כמו כל תלמיד אחר, אדוני המנהל, יש פחד לפני שנכנסים אליך כנראה שעליי זה משפיע יתר על המידה" עניתי בסופו של דבר, נותנת את חיוך השקר המפורסם שלי, טוב שהמנהל הזה לא מכיר אותי, כך שהוא לא יודע שאני ממש לא מפחדת לפני כניסה למנהל כלשהו בעולם.. לפחות לא עד היום.
"ריקארדו?" פנה המנהל אל ריקארדו שהנהן בראשו.
"התלמידה הזאת דוברת אמת?" שאל בקול קריר שגרם לדמי לקפוא, פעימת לב אחת שחסרה לי ושמעתי את התשובה הנוקשה מפיו של ריקארדו כאשר פי פעור ואני צובטת את רגלי כדי לבחון שאני לא חולמת..
"לא, אדוני המנהל, היא משקרת!"