רק ביחד – פרק 3 – העלה שנייה

צפיתי באחי רץ במירוץ של הקילומטר וחצי – זה של גילאי 18-25, כמובן. הוא התחיל במקום שלישי, לאט לאט התקדם למקום השני ואז התחרה במשך זמן רב עם מתחרה מספר 12 עד שזכה במקום הראשון. מחאתי לו כפיים יחד עם כל שאר הקהל וניסתי להגיע אליו אך דרכי נחסמה על ידי המון האנשים שהיה במקום. פתאום מישהו משך בכתפיי לאחור וראיתי את המראיין ממקודם יחד עם כל צוות הצילום שלו והוריי, גם כן.
"אנחנו רוצים לראיין את כל המשפחה שלכם יחד, תשכח מהראיון שערכנו קודם. ראיון משפחתי הוא רעיון הרבה יותר טוב."
"אני מניח שזה בסדר, אבל עוד מעט, אני רוצה קודם למצוא את אחי."
"שום עוד מעט, קדימה בוא איתנו, תוכל לפגוש אותו שם." אמר המראיין ומשך אותי לכיוון חדר המנוחה. התפלאתי מאוד מהאגרסיביות שהוא הפגין אבל רציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר, לכן החלטתי פשוט 'לזרום' איתו.
כשהגענו לחדר המנוחה החלו צוות הצילום לסדר את המקום כדי שהיה מוכן לצילום ובנתיים אני, הוריי והמראיין נשלחנו לחפש את אחי.
אחרי כמה סיבובים של חיפושים אחר אחי, המראיין החליט להסתפק בראיון שערכו מקודם. חזרנו לצוות הצילום שלא היה מוכן לוותר כל כך מהר ויצא איתנו לחפש את אריק. חיפשנו בחדר ההלבשה, באזור הקהל, באזור הריצה, הקפיצות, הטניס, המטקות, הכדורגל, הכדורסל, הכדוריד, הכדור עף ואפילו השחמט – אבל לא מצאנו אותו בשום מקום.
הוריי נלחצו ואני וצוות הצילום ויתרנו מזמן על ניסיונות להרגיע אותם. התחלנו לשאול אנשים אם הם יודעים היכן אריק – חלקם אמרו שלא ראו אותו לאחר שזכה, חלקם הכירו את שמו אך לא ידעו איך הוא נראה בכלל ורובם פשוט לא ידעו מי הוא.
לאחר שעה של חיפושים צוות הצילום ויתר והחליט להסתפק בראיון הקודם שערכנו. שאר התחרויות כבר נגמרו ואנשים התחילו לעזוב. לא ידעתי לאן הוא יכל להיעלם. כמה חבל שצוות הצילום הלך, הם היו יכולים לצלם תוכנית חיפוש, להיות הראשונים שיפרסמו שהוא נעלם – הפסד שלהם.
"איפה הוא יכול להיות?" שאל אבי בקול עייף.
"מה אם קרה לו משהו?" שאלה אמי בפחד.
"מה כבר יכל לקרות לו?" שאל אבי.
"אולי נתפצל?" הצעתי אחרי שתיקה ארוכה.
"רעיון טוב!" אמר אבי בשמחה לשנות נושא.
"אז אני אלך שוב לחפש באזורי הריצה, הקפיצות הטניס והמטקות, אבא אתה תלך לחדרי ההלבשה והמנוחה-אל תשכח לבדוק את השירותים שוב ואמא את תחפשי באזורי הכדורגל, כדורסל, כדוריד וכדורעף. אני חושב שעל השחמט אפשר לותר."
"דווקא בגלל זה הולכים לבדוק את אזור השחמט – כי זה לא צפוי!" אמרה אימי עם מבט די משוגע בעיניה.
"אוקיי, אוקיי, אז אני אלך גם לשם."
"לכולם יש פלאפונים? תחזיקו אותם ביד, ככה נשמור על קשר." הציע אבי.
"בהצלחה לכולם. ניפגש פה עוד חצי שעה." הודיעה אימי.
"בסדר. עוד חצי שעה." אמרתי ויצאתי לדרכי.
התחלתי מאזור הריצה, בו הסתובבתי פעמיים, וגם באזורי הקפיצות, הטניס והמטקות לא היה סימן לאחי. בשלב הזה כבר הסכמתי לעצמי לחשוש, מה אם באמת קרה לו משהו… מיהרתי לסלק את המחשבות האלו מראשי. אני בטוח שהכל בסדר, הוא כנראה פגש מישהי ושכח מאיתנו.
התחלתי ללכת לאזור השחמט כשפתאום קבלתי צלצול פלאפון. עניתי בלי להסתכל מי מתקשר, הייתי בטוח שזה אחד מהוריי שמצא את אחי עם הבחורנת שלו ומתקשר לעדכן אותי.
"הלו?" שאלתי והמשכתי בהליכתי לחדר השחמט.
"עוד צעד אחד ותשכח מאח שלך," ענה לי קול מפחיד ומעוות.
עצרתי את צעדי והרחקתי את הפלאפון מאוזניי כדי לראות איזה מספר התקשר – מספר חסוי…
"מי זה ומה אתה רוצה ממני וממשפחתי?" שאלתי בתקיפות.
שום תשובה לא נשמעה.
"הלו?" שאלתי לאחר שהבנתי שהוא לא הולך לענות לי.
החלטתי לנסות להמשיך להתקדם לחדר השחמט.
"לא הייתי מתקדם אפילו עוד עשירית צעד במקומך," אמר הקול המיסתורי. "בוא, תדבר קצת אם אחיך היקר," הפסקתי ללכת ועמדתי במקומי. שמעתי מספר רחשים מוזרים דרך הפלאפון עד שנשמע קול אחי, "תברח, דניאל! תברח עם ההורים ואל תחזרו!" הוא צעק לי דרך הפלאפון בקול מפוחד.
"שמעת? הבחור יודע על מה הוא מדבר." אמר הקול המפחיד.
"אתם גורמים לזה להראות הרבה יותר דרמטי ממה שזה באמת…" מילמלתי והשיחה נותקה.