רציתי להוסיף

מחר אני סוף סוף (לצערי או לשמחתי, אינני יודעת) בת שניים עשר.
אז לכבוד יום הולדתי אני מעלה סיפור.
***
המכונית הירוקה עצרה באמצע השביל בפתאומיות.
היה זה חודש אוקטובר וכל השביל היה מכוסה, כמעט לגמרי, בעלים ססגוניים.
העצים נעו ברוח, והציפורים צייצו בהורמוניה, זה יום מושלם כדי להתחיל חיים חדשים במקום חדש. אחת הדלתות במכונית נפתחה וממנה יצאה מנומנמת ביותר, דיני בראון.
היא הביטה סביבה באדישות ונרגעה רק לאחר שהצליחה להתרגל ליופי במקום בלי לצרוח.
אד הביטה בכל הנוף מין המכונית, היא לא קראה ספר כמו דיני בזמן הנסיעה כי בכל זאת האחות החכמה, וזאת אומרת שהיא צריכה לדעת לאן הם נוסעים. והיא התרשמה לא פחות מדיני, פשוט היא צריכה להיות האחות החכמה.
האחות הבכורה, פטרישה, רק ישבה ליד הנהג, מר בראון, אבא שלהן, והזעיפה פנים.
וזה היה קשה אם היופי של המקום. "אד, תפסיקי בבקשה לנסות לא להתפעל. פטרישה את גם. כשנגיע תבקשו מדיני שתלמד אתכן איך צריך להתפעל." אמר מר בראון בחיוך.
פטרישה נאנחה והרפתה את שרירי פניה. "אנחנו לימדו את דיני." אמרה בשקט.
מר בראון צחק ופרע את שערה של פטרישה. "אז הגיע הזמן שתלמדו משהו ממנה. כי במשהו אחד היא כבר הקפה אתכן." אד גלגלה עיניים ויצאה מהמכונית כדי לא לשמוע אותם.
דיני הביטה באד. "את עדיין תשמעי אותם. ובמשהו כבר עקפתי אתכן." שתיהן צחקו והתבוננו ביופי של היער. "אז אבא אמר שלאחוזה שלנו קוראים 'אחוזת ווינטר' , אה?" שאלה אד.
דיני כמעט התפצלה מצחוק. "אכן."
"אז איך נדע שלא נמות שם מקור?" שאלה אד ברוב החשיבות.
שתיהן צחקו. דיני הייתה בת עשר, כמעט אחת עשרה, הבת הקטנה במשפחה שלהם.
אד האמצעית. היחידה שירשה את השער הבלונדיני והעניים הכחולות של אימא.
פטרישה האחות הבכורה והאחראית שהייתה די מעצבנת כי היא לא הרשתה להן לעשות הרבה שטויות. היא הייתה בת ארבע עשרה, פטרישה. גדולה בשנתיים מאד.
ומר בראון, כמובן, היה בן שלושים ושמונה.
הגיל היה משהו חשוב במשפחת בראון מפני שכל אחות שהגיע מעל גיל עשר יכלה לטעון בפני אבא שהיא מספיק בוגרת בשביל משהו שהן רוצות. היחידה שלא יכלה להשתמש בטריק השימושי הזה היא דיני. כעבור עשר דקות דיני ואד נכנסו למכונית והיא החלה לנסוע לאחוזת ווינטר שנמצאה כרבע קילומטר מהמקום.