רצח בעיניים – פרק 2

אני קופאת במקום. העיניים שלו משתקות אותי.
הוא מרים גבה, על פניו הבעה שנראית לי מזלזלת.
"מיס איימס?" הוא שואל.
"ג'ס" אני מתקנת במהירות וחוזרת לעצמי, צועדת לתוך המשרד ולוחצת לו את היד. צמרמורת עוברת בגב שלי.
הוא חתיך הורס. יש לו עור שחום, שיער חום כהה והעיניים הכי כחולות שראיתי בחיים שלי, אולי חוץ מפעם אחת. הראיה שלי מתחילה להתערפל, אני קולטת את עצמי בזמן, נושכת חזק את השפתיים ונושמת עמוק. אני מעלה את העיניים בחזרה לעיניו, הוא נועץ בי מבט שעכשיו אי אפשר לטעות בו, של זלזול טהור. הוא חושב שאני עומדת להתעלף מרוב שהוא חתיך, ממש, צחקתי בלב. טוב עדיף שהוא יחשוב את זה מאשר שיבין למה באמת עמדתי להתעלף. בן זונה.
"אז, ג'סיקה…" הוא מתחיל לדבר.
"ג'ס" אני קוטעת אותו "אף אחד כבר לא קורא לי ג'סיקה".
"מיס איימס…" הוא מתחיל שוב לדבר בקוצר רוח.
"ג'ס, פשוט ג'ס" אני קוטעת אותו שוב. עכשיו אני רואה שהוא כבר מתעצבן.
"טוב, תלכי אל הבחור שעומד שם", הוא מצביע על בחור בחליפה שעומד עם הגב אלינו "הוא יעביר לך חפיפה במשך החודש הקרוב, אחר כך נראה מה נעשה איתך. מהרגע שאת שמה את התג הזה" הוא דוחף אליי תג "את במחלקה שלי. את לא זזה, את לא נושמת בלי שאני נותן לזה אישור. אני ברור?"
"אממ" אני עונה, ויוצאת מהמשרד הקפוא שלו, צועדת לכיוון הבחור עם הגב אליי. עיניו פוגשות את עיני.
אוי לא.
"ג'ס!" הוא אומר בחיוך, "רגע מה את עושה פה?"
אני מצביעה על התג.
"אז בגלל זה העפת אותי מהמיטה שלך בבוקר?" הוא צוחק ואז מוסיף בחיוך זדוני, "רגע, אז עכשיו את עובדת תחתי?"
אני מתקרבת אליו ואומרת בשקט, "אדם, זה לא יקרה. העבודה הזאת סופר חשובה לי, אין סיכוי שאני נותנת למשהו כזה לסכן את זה".
"אוקיי אוקיי, תרגעי הכל בסדר, בואי אני אכיר לך את האנשים".
הוא עושה לי סיבוב במקום, כולם נראים נחמדים חוץ מאחת שנראית כלבה. היא פצצה בקטע אחר, שיער שחור ארוך, עיניים אפורות וגוף לא מהעולם הזה.
"זאת האקסית של בן, תזהרי ממנה אם היא רק תחשוב שאת מתקרבת אליו היא תוריד לך את הראש" אדם לוחש לי.
"בן?" אני שואלת.
"באטלר. הבוס שלך" הוא אומר.
אני מהנהנת בשתיקה, מנסה לחשוב איך אני יכולה לתפוס אותו הכי מהר, להוציא ממנו מי עוד קשור לזה ולהרוג את כולם.
"את בסדר?" אדם שואל אותי.
אני מתעשתת ועונה "כן, יאללה מה עושים היום?"
"טוב בעיקרון כל יום נכנסות משימות, במחלקה חלק עובדים על ארגוני פשע וחלק על ארגוני טרור, אנחנו על הארגוני פשע כי זה תכלס התחום של בן".
"התחום שלו זה ארגוני פשע?"
"כן הבן אדם הכניס חצי מהארגונים לכלא ואלה שהוא עוד לא הכניס רועדים מפחד רק מהשם שלו".
סוכן כפול אה, טוב העסק הזה יהיה יותר מסובך ממה שחשבתי.
"אתמול נרצחה משפחה בצפון העיר" הוא קוטע את המחשבות שלי, "בשבע השנים האחרונות נרצחו 14 משפחות בצפון העיר, מכולן נשאר שורד אחד, לרוב זה בנות. עדיין לא ברור לנו אם זה ארגון פשע או סתם איזה פסיכופט שהחליט לרצוח עשירים. מה שבטוח שבן לוקח את זה מאוד אישי, התיק הזה עבר אלינו לפני חודש ומאז זה הדבר היחידי שהוא עובד עליו. המשפחה שלי גם נרצחה, אני הייתי השורד היחידי. אחותי הייתה מאורסת לבן, מאז הוא לא חזר להיות אותו דבר".
אני בהלם. לא הצלחתי למצוא מילים להגיב לכל מה שהוא סיפר לי. לא ידעתי שקיימות עוד משפחות, בשנים האחרונות הייתי מנותקת מהחדשות, שום דבר לא באמת עניין אותי כבר. נצמדתי לאדם כורכת את הזרועות שלי על צווארו. "אני מצטערת" אמרתי לו בשקט, "גם המשפחה שלי נרצחה".
"אני יודע", הוא עונה, מלטף לי את השיער בעדינות, "הבנתי את זה כששמעתי את השם משפחה שלך".
אנחנו נשארים ככה כמה דקות, כשהפנים לי בשקע הצוואר שלו, והידיים שלו עוברות על גבי בעדינות.
"רובין, איימס, מה לעזאזל?" הקול של בן מעיר אותנו מהמחשבות, הוא נשמע זועם, "למה אתם לא בזירה?"
אדם מהנהן ואנחנו יוצאים בשתיקה לזירה.
"את לא חייבת להיכנס", הוא אומר לי כשאנחנו נמצאים בכניסה לזירה, "זה לא המראות הכי קלים שיש".
"אני יודעת" אני עונה בקשיחות, "אני חוויתי את זה".
אנחנו נכנסים פנימה. זה נראה בדיוק כמו השחזור של הבית שלי לפני 6 שנים. אני מאתרת בעיניים ילדה בת 16, רועדת ומלאת דם. אני ניגשת אליה ומציגה את עצמי, מספרת לה שגם אני עברתי את זה ושהיא חייבת לספר לי כל מה שהיא ראתה כדי שנוכל לתפוס אותם.
"אני… אני לא יודעת", הקול שלה רועד, "לא ראיתי כלום. אבל שמעתי אותם מדברים, הם דיברו בספרדית".
"את בטוחה?"
"כן. בוודאות, הייתה מילה אחת שהם חזרו עליה כל הזמן, אני לא יודעת מה היא אומרת".
"את זוכרת מה?"
"revancha"
אני מהנהנת באיטיות.
"את יודעת מה זה אומר?"
"נקמה".