רצח בעיניים – פרק 1

אני בתוך ארון הבגדים שלי, עטופה במגבת ומטפטפת מים ודמעות. אני רואה מתוך הארון רק חריץ של אור על הרצפה, ואני שומעת צרחות שאני כבר לא יודעת לזהות. בהתחלה עוד ידעתי להבדיל, ראשון צעק אבא דברים שלא הצלחתי להבין ואז שמעתי את אחותי ואמא צורחות. אחר כך שמעתי רעש מחריד שאני אפילו לא יכולה לתאר, כמו שקית ענקית מלאה בנוזלים שמתפוצצת וראיתי דם בכמויות שאפילו בסרטים לא ראיתי, וזה רק בחריץ הקטן שיכולתי לראות מתוך הארון.
אני לא יודעת כמה זמן אני כבר פה, רועדת בכל הגוף ושומעת צרחות שלא פוסקות, צרחות שאני לא יכולה לזהות, קולות שלא נשמעים אנושיים, קולות של האנשים האוהבים עליי בעולם שנשחתים בזה אחרי זה.
אני חושבת שאולי כבר עדיף לצאת מהמחבוא שלי, לעזור להם אני בטוח לא אוכל אבל לפחות אני אמות ביחד איתם. אני מחליטה לקום ולצאת, אבל הגוף שלי לא מציית לי, אני משותקת. אני שומעת צעדים מתקרבים אליי ואני מצליחה לראות דמות של גבר, אני לא מצליחה לקלוט יותר מידי לפני שהראייה שלי מתערפלת ואני מאבדת את ההכרה.
אני חושבת שעברו בערך 5 שעות מהרגע שנשארתי לבד ועד לרגע שבו הצלחתי להקים את עצמי מחוץ לארון. אני זוחלת החוצה בתוך הדם שמתערבב בדמעות שלי שלא מפסיקות לרדת ומגיעה לטלפון לחייג \"911\" ומיד צונחת לרצפה, הראייה שלי שוב מתערפלת וכל מה שאני מצליחה לראות זה את העיניים שלו, עיניים כחולות וצורבות.
אני מתעוררת מהחלום בבהלה, מתנשפת ורועדת. עברו כמעט 6 שנים מאז אותו יום, אבל מאז חוויתי אותו אינספור פעמים, ניסיתי כל מה שיכולתי כדי להעלים את זה, את הזיכרון מהיום המחריד הזה. עישנתי בלי סוף, עשיתי קוק וגם הירואין אבל שום דבר לא עזר, ברגע שההשפעה ירדה הכל חזר עליי והרבה יותר גרוע. אחרי שנה וחצי מטושטשת מסמים החלטתי שהדבר היחידי שיעזור זה לתפוס את הבני זונות ולשים להם כדור בראש.

אני מתיישבת במיטה, העיניים שלי ננעצות בגבר שישן לידי. הוא שחום ובלונדיני, אני מלטפת לו את הגב ומחייכת כשאני רואה את העיניים החומות שלו נפקחות לאיטן. אני מנסה להיזכר איך קוראים לו, אבל כל מה שאני זוכרת זה שהוא נראה כל כך חתיך אתמול בבר, לא שעכשיו הוא פחות.
\"אתה צריך ללכת\" אני לוחשת לו ומנשקת אותו בעדינות. עכשיו הוא התעורר לגמרי. הוא מטפס מעליי ומנשק אותי בפראות. \"בטוח שאני צריך ללכת?\" הוא ממלמל לשפתיי. אני צוחקת, מזיזה את הפנים שלי לצד. \"כן. זה היום הראשון שלי בעבודה, חסר לי שאני מאחרת\". הוא מתגלגל מעליי באנחה.
\"היה כיף. ביי..\" אני מנסה לחפש את השם שלו בזיכרון שוב. הוא צוחק ומשלים אותי \"אדם, ואת?\"
\"ג\'ס\" אני אומרת ואנחנו לוחצים ידיים.

אני יוצאת מהמקלחת, לשמחתי אדם כבר הלך, אני שמה מוזיקה ומתלבשת. אני לובשת מכנסי ג\'ינס שחורים, חולצת שיפון לבנה, ג\'קט שחור ומגפוני עור עם עקבים שתוך כדי שאני נועלת אותן אני חושבת שזאת כנראה תהיה טעות. אני שמה את האקדח שלי בחלק האחורי של המכנסיים ובוחנת את עצמי במראה. השיער שלי קצר בצבע ג\'ינג\'י לוהט (שאני שונאת) שמדגיש את פניי הבהירות. עיניים ענקיות בצבע כחול כהה ושפתיים בשרניות. אני יפהפיה, אני יודעת את זה, אבל ליד אחותי הייתי כמו צל. היא הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות ענקיות, גבוהה ורזה, מושלמת. המחשבה עליה מעלה לי דמעות בעיניים ואני מהר דוחקת אותה הצידה, לוקחת את התיק ויוצאת מהבית.

אני מגיעה לכתובת שנתנו לי, בניין לבן ענק שממנו שני גברים בחליפות מובילים אותי במעבר תת קרקעי לבניין אחר.
\"מר באטלר מחכה לך\", אומר אחד מהם ומחווה על דלת שקופה שמובילה למשרד ענקי.
אני נכנסת ועיניי ננעצות בזוג עיניים בצבע כחול עז.