רעש לבן- פרק ראשון

אליס היא קצת קרה, לא ממש רואים עליה את רגשותיה.
אי אפשר לדעת אם היא שמחה או עצובה, כועסת או עייפה.
אליס תמיד הייתה כזאת, אבל גם אני מאופיינת בקרירות וחוסר רגש.
אבל כמו שאני יודעת לבכות ולשמוח, אני מאמינה שגם אליס.
********
זה היה יום ארוך, אליס קראה לי לשיחה.
אני הולכת במתח למשרדה, עוברת כרוח סערה בין המסדרונות על שלבסוף אני דוחפת במעט את הדלת החורקת במשרדה.
"היי אליס" אני אומרת בשקט ונשענת על משקוף הדלת.
במשרדה יש אווירה נעימה, תמונות וברכות שאליס קיבלה תלויות על הקיר.
פסלים של בלרינות והמון דיסקים של מוסיקה קלאסית.
ספה בצבע בז' נמצאת בצד המשרד. שולחן כתיבה נמצא בצד השני, כסא אחד מאחוריו ושניים מלפניו. החדר שלה די גדול ביחס לשאר המשרדים שביקרתי בהם בבית הספר.
"היי טיה, בואי" אומרת בשקט ומסדרת על ערימת הדפים המונחים על שולחנה.
אני יושבת בשקט מצידו השני של השולחן, מחכה שאליס תאמר לי מה פשר הגעתי.
"מה יש טיה?" שואלת לפתע.
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה, תוהה עם עשיתי משהו לא בסדר.
"את בסדר?" אליס אומרת ברכות. מביטה בי בעיניה הבהירות. שיערה השחור משוך לאחור ואסוף בצורה מהודקת, כמו תמיד.
"כן, עשיתי משהו לא בסדר?" ליבי הולם בחוזקה.
"לא, אני סתם דואגת לך. את היית די נסערת אתמול בשיעור" אומרת בשקט ומשפילה מבטה אל הניירת.
"אני בסדר, הייתי קצת עייפה" שיקרתי.
_______
א.
"אני בסדר, הייתי קצת עייפה" אומרת טיה ומחפשת שעון בסביבה.
היא משקרת, אני יכולה להרגיש את זה.
"טיה, את יודעת שאת יכולה לבטוח בי" אני אומרת בביטחון.
"אני יודעת אליס, תודה" טיה אומרת בחיוך.
טיה חדורת מטרה בכל דבר שהיא עושה.
תמיד מרוכזת, חושבת הרבה אבל לא תמיד אומרת.
אתמול במהלך השיעור היא הייתה קצת מנותקת, נראתה מהורהרת ונסערת למדי.
טיה לומדת אצלי מאז היותה ילדה. היא מאז ומתמיד הייתה תלמידה קשוחה וחדורת מטרה.
היום היא במגמה העילית למחול, לומדת בבית הספר לאומנויות 'פרקינס'.
ואני, המורה שלה ומרכזת המגמה.
אני מקווה שטיה יודעת שהיא חשובה לי, אני דואגת לה.
טיה קמה באיטיות, מרימה את תיקה הכבד מהרצפה וצועדת לכיוון הדלת.
"תודה אליס" אומרת בשקט.
"אין בעד מה מותק, בכל זמן" אני אומרת.
טיה לא אוהבת לשתף, היא נוהגת להחזיק בבטן את הכל ולסבול בשקט.
גם אני כזאת, כלפיי חוץ אני נראית די קשוחה, קרה וחסרת רגשות.
אבל אני פשוט לא אוהבת להראות את רגשותיי, יש גם אנשים כאלה.
כמוני וכמו טיה.

_________
ט.
אני מרגישה נורא.. לא הצלחתי לישון, בכיתי כל הלילה.
זה כבר מכביד עליי, הוא מכביד עליי, קשה לי לסחוב את זה איתי במשך כל כך הרבה זמן. אני מרגישה שאני פשוט מתפרקת.
אני מגיעה לבית הספר בלית ברירה. לא הגעתי כבר כמה ימים ואני לא יכולה לעורר חשד.
זה עוד בוקר שאני מגיעה עם עיניים אדומות ואומרת שאני בסך הכל עייפה.
עוד בוקר שאני כבר לא רואה, הכל מטושטש מכל הדמעות.
יש לי שיעור מחול ואליס שמה לב שמשהו לא בסדר. אני אנסה להיראות רגיל, אני חייבת להיראות רגיל.
אני מגיעה בשקט לסטודיו, כל שאר הבנות עסוקות בעצמן.
אני מתיישבת מול המראה, מנסה להסתיר את הבכי ממקודם.
אוספת את שיערי בקפידה, ולוקחת נשימה עמוקה.
אליס נכנסת לסטודיו, קשוחה מתמיד. כולן משתתקות לרגע, אומרות פה אחד "בוקר טוב" ומזדרזות בהתארגנותן.
אליס עומדת בצד הסטודיו. בודקת מי הגיעה ומי חסרה.
כשכולן מוכנות אנחנו נעמדות ליד הבר, מתחילות בתרגילים הראשונים.
אליס עוברת לאט, מתקנת, מסבירה.
כשהיא עוברת לידי דמעה זולגת במורד לחיי, אליס מנגבת אותה בעדינות עם ידה.
"תבואי אחר כך אם את רוצה, אני כאן בשבילך" מציעה אליס בלחש, אני מהנהנת בשקט ואליס ממשיכה הלאה.
היא הרבה פחות קרה ממה שחשבתי שהיא.