רעבה לאהבה פרק א’

יללה נשמעת במרחק, בטח שועל, אני משערת וסוגרת את המסך של הפאלפון.
הצג ריק שוב.
אני מתופפת בשקט עם קצות אצבעותי על פינת השולחן ועוברת להסתכל במחשב. גם שם, כמו שאני יודעת באופן המודע של מוחי, לא יתחדש כלום. למרות שהפאלפון והמחשב מקבלים התראות זהות אני בודקת את המחשב ושוב מתאכזבת. עיניי סורקות את החדר אחר דבר מה שיסיח את דעתי. אבל אין כזה, לא בחדר ולא בעולם כולו.
הדירה שלי סודרה ביממה האחרונה לפחות חמישים פעמים. שזה יוצא יותר מפעמיים בשעה, בזמנים רגילים זה מספר הפעמים שאני מסדרת בשנה. ראיתי בכמה אתרי אינטרנט שלסדר את החדר עושה סדר במחשבות גם. אבל המחשבות שלי רק מתבלגנות יותר ויותר במשך הזמן. אני שוב מדליקה את מסך הפאלפון ושוב הצג ריק, אני משאירה את המסך לדעוך לבד ולא דואגת לנעול אותו, כל העת אני מביטה בתמונת הרקע.
ציור שציירתי לפני חמש שנים, גם אז, כמו היום לא היה לי כל כישרון לציור. אבל באופן לא נורמלי נקשרתי לציור. מליוני פרחים בשלל צבעים, שעליהם מודבקת שכבה עבה של נצנצים כסופים.
רק אחרי שאני כמעט נתקעת בספה אני מבינה שהתחלתי להתהלך סביב עצמי בחדר.
תצאי מזה, אני ממלמלת חרישית ולוקחת את עצמי בידיים. יש אנשים שיגידו שזה מוזר, אבל זה עובד תמיד. אני פותרת תרגילים במתמטיקה, ומתחילה לפתור. הסדר הלוגי נותן מנוחה למחשבות ואני מצליחה סוף סוף להפסיק לנסות לסדר אותן. המספרים ממלאים את הראש והפתרונות מגיעים כמו מעצמם.
אני פותרת עוד ועוד, לא רוצה לחזור ולהתעמת עם המציאות. עם אנשים, עם כל האנשים. אני רוצה לבד.
אני כל כך שוקעת בתרגילים שאני לא מבחינה כשהדלת נפתחת וגם לא כשהצעדים מתקרבים אליי.
רק כשזרועות חסונות שאני מכירה כל כך טוב חובקות אותי מאחור אני מבחינה שהוא נכנס.
כמו לחץ על כפתור דמעות זולגות לי מהעיניים, בקצב מסחרר, כאילו הייתי נהר.

מודעת לזה שיש לי שגיאות אבל מוזמנים לתקן;)
יאללה שוטו על הארות והערות