eleanor :D
פרק ארוך ומושקע .. מקווה שאהבתם :-)
תזכרו המון פרטים ושמות מהפרק !
המשך יבוא

רסיסים מהעבר – פרק ב'.

eleanor :D 30/04/2013 742 צפיות 9 תגובות
פרק ארוך ומושקע .. מקווה שאהבתם :-)
תזכרו המון פרטים ושמות מהפרק !
המשך יבוא

התיישבתי על גבי הכורסה הישנה בצבע החום דהוי, תקתקתי בציפוניי הנקיות על גבי השולחן העשוי מעץ מלא, נשמתי עמוק אל תוך קרביי וחשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה.. המתח העז תקף והצליף בי בחוזקה, לבי הלם בפראות ודמי געש בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, נשמתי נגזלה ממני ורעותיי צרבו.. התבוננתי מסביבי וחשתי מסוחררת.. זוג חוקרים בעלי ארבעה עיניים חומות ולחות כאדמה בוציות חקרו אותי, גרוני היה חנוק, בלעתי את רוקי וזה צרב.. מדליק את כל מערכותיי בין רגע..
חשתי כיצד זיעה קרירה מבצבצת במצחי ואור העובדה שחברתי הטובה מתה אמש לא מפסיקה לגרום לסערותיי לסמור ברעד אכזרי ומייסר, אלפי הצלפות מורטות עצבים הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי.. חשתי שאני כה משתוקקת לצווח אך כבולה לכורסה.. כפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר, חשתי חנוקה.. נשמתי נאבדה..
"את איתנו?". קטע אותי החוקר וזקף גבה אחת חשדנית למדי.
קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה . "כן..". לחשתי ברעד ונסתי להסיר מעליי איכשהו את הנימול, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. זה חלחל לי כה עמוק..
"האם נמצאת כאן בשעת הרצח? היכן היית אתמול בערב?". שאל החוקר ושלב את ידיו במבט נטראלי, דמי נזל מפניי וכל איבר, מערכת ותא בגופי נחרבו עד אפר.. חשתי כיצד אני עומדת להתעלף ומיץ מרה עולה בגרוני.. למה.. למה הם מתבוננים בי כך?
"את צריכה מים?". שלה החוקרת ברכות. "מתוקה, אנו משתתפים בצערך אבל את חייבת לשתף עמנו פעולה, אנו יודעים שזה קשה, אך אנא.. לפחות נסי". לטפה את שערי וגרמה לי להתכווץ במקומי.. הרעד מהגופה הקרה הקפיא את נשמתי ולבי התכווץ בכאב.. דמעות עמדו בעיניי.. אוי, דניאל..
"אני לא יודעת, קראתי אתמול בערב את הסיכומים האחרונים לקראת בחינת הגמר, היא אינה הייתה בבית.. הלכתי לישון.. לא חכתי לה..". נסתי להסדיר את נשימותיי ואיכשהו להשתלט כל כל התחושות והרגשות שהותחו בי ופוגגו אותי, הכו בי בחוזקה עד העצם.. לפתו אותי ואת נשמתי והטריפו את דעתי.. חשתי שאני עומדת ליפול ולכשול מהכיסא.. אלוהים אדירים, מה הם רוצים? "ולא שמעת כלום..?". שאל החוקר בגיחוך והיה נדמה לי שהוא יודע משהו שאני לא יודעת. "לא, אני לוקחת כדורי שינה". אמרתי בשקט ובביטחון, אסור לי להיראות לחוצה.. אסור, אני חייבת להתרכז, בכיתי מספיק..
"לפי סריקת הבית ראינו שיש עוד כמה סוגי כדורים, את סובלת ממחלת נפש?". חייכה אליי החוקרת.
חבקתי את עצמי והשפלתי את ראשי, נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש. "זהו ענייני הפרטי". קבעתי.
"אולי אינך שלטת בעצמך ואפילו אין לך מושג שעשית זאת?". נסה להכשיל אותי החוקר בלא מעט רחמים.
עייני נקרעו לרווחה והקרקע התרסקה מתחתיי ונחרבה עד הסף. "מה..? אתם חושבים שאני אשמה..?" שאלתי בחוסר אמונה. "היא החברה הכי טובה שלי!". זעקתי.
"היא יצאה עם מישהו אתמול בערב?". התעלם ממני.
עצמתי את עיניי וחייכתי חצי חיוך. "היא תמיד יצאה בערבים.. כל חודש עם מישהו אחר..".
החוקרת הזדקפה. "יש לך מושג מי הוא היה?"
"לא, זה כלל לא עניין אותי.. ". מלמלתי כמעט בלי קול ורקעתי בשקט בכפות רגליי על גבי השולחן.. די, די, די! אני חייבת להירגע.. חייבת.. חייבת לנשום.. הכול עומד להיות בסדר.
"אולי קינאת בה? אולי אהבת את אותו הבחור?". שאל החוקר. "הרי, היא נמצאה מתה בארון שלך".
התבוננתי בו במבט חטוף. "לא, אני אומרת לכם שאפילו לא הכרתי את מי שהיא יצאה אתו!".
"למה דווקא בארון שלך? כאן.. בבית!". נסה להאיץ בי החוקר ונראה מאופק.
חזי כאב וחשתי כיצד החור השחור דוקר ומשפט אותי בלהב חד דוקר ומושלם של אופל.. "אני לא יודעת.. אני רק יודעת שהיא יצאה אתמול בערב, אין לי שום קשר לכך!".
החוקרת נאנחה. "רק את היית נוכחת, אינך זוכרת דבר, אולי באמת זה בגלל סיבה רפואית..-"
"או שמישהו מנסה להפיל אותי!". תפסתי מעט ביטחון ואפילו לא האמנתי למה שאמרתי כרגע.
החוקר סיכל את רגליו. "למה שמישהו יעשה לך זאת?".
"אני.. אני לא יודעת.. אבל כנראה שהוא ידע שאני לוקחת כדורי שינה בגלל.. בגלל כל הנדודים הארורים הללו וניצל זאת". הצעתי.
החוקרת סגרה את הפנקס. "היא אינה אשמה..". התעקשה לכיוון החוקר.
הוא נעצר והתבונן בי במבט ארוך וממושך. "את חשודה מותק". אמר ללא כל טיפת רגש, קם ויצא במהירות מבעד דלת הבית הקטן והחוקרת רצה בעקבותיו, טורקים את הדלת מאחוריי.
טמנתי את ראשי בין זוג כפות ידיי וברעד הכה בי בחוזקה, קרביי להטו וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. שרירי בטני התכווצו בכאב מייסר וחשתי קצרת נשימה באופן מחליא, החור השחור שבבית החזה שלי גרם לי לדעוך ולכשול על גבי הרצפה.. לבי הלם בחוזקה וצמרמורת גלשה בכל מורד גופי וחלחלה לי כה עמוק.. מדליקה את כל מערכותיי, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד רטט חשמלי עז מכה בכל פיסת עור בגופי ובין רגע נהפכתי לפקעת אחת של עצבים.. איך.. איך נכנסתי לזה..? איני אשמה! למה.. למה תמיד מאשימים אותי? ועכשיו בגלל כל הטראומות והחוסר שליטה בנפשי תוקפים הורסים את חיי שוב..
רק השתוקקתי לקחת את הסכין הארורה אשר היא גם המוקש היחידי שלי לכישלון עצמי, כה רציתי לאחוז בו.. לחוש את הדרך שבה אני קורעת את עורי אט – אט.. כנייר, כנייר חסר ערך.. סתם גוף בלי נשמה שמרגישה כאב.. הדרך שבה אני מסוגלת ורוצה לקרוע כל מערכת, תא ואיבר בגופי עד הסף, עד זוב דם.. הדרך שבה דמי לוהט בעורקיי בשקיקה לסכין הקר והקשה.. החד והמושלם.. שגורם לי לשכוח הכול.. הכמיהה הרבה לכאב האכזר והמתוק כשוקולד מר ומהפנט, כשהסכין פוגש בעורי.. זה ככישוף, אני נפרקת על נשרי ומתפוגגת, נקרעת לגורמים.. מתמסרת בשקט ובכניעה לדמעות ו.. לבי התכווץ בכאב, אני מתגעגעת לזאת..
תפסתי את ראשי בין ידיי ורציתי לסתור לעצמי – לא! אסור לחשוב על כך! סכין לא חבר, סכין ידיד, אני יודעת מה טוב בשבילי, אני יודעת מה הזו הדרך הנכונה, פגיעה זו לא.. דקלמתי בראשי את המנטרה המוכרת שלא עוזרת בדבר..
התרוממתי והלכתי בצורה שבה רגל גוררת רגל לכיוון חדרה של דניאל, הבית נראה כמוזיאון לזכרה.. לזכר החברות שלנו, ברחבי המסדרון אלפי תמונות שלה ושל שתינו.. תמיד שנאתי להצלתם, איני יודעת למה אבל איכשהו.. אני חשה..
נאנחתי ונשמתי עמוק, מזויפת. כאילו וזו לא אני שבתמונה.. כאילו והחיוך המזויף זו רק עוד דרך שבה אפשר לקטול ולפוצץ אותי בלי לחשוב או למצמץ, תמיד דניאל הייתה מושלמת.. תמיד זהרה וחייכה, תמיד נראתה פשוט טובה מידי ובעלת עבר שכל ילד חולם עליו.. אני לא סובלת את המשפחה הארורה שלי, אבי נטש את הבית ואמי הידרדרה לתחתית הסמטאות האפלות והחשוכות ביותר, החלה לעשן ולשתות.. נהייתה שפכת מין שמכים אותה ועושים בה כרצונם.. אמי כבר אינה אדם עוד, אפילו לא חיה אפשר לקרוא לה – אלא חפץ, דבר חסר רגשות ולב, היא שכחה מכולנו..שכחה מסבא וסבתא, מאחותה התאומה שרון ובעיקר מהילדה היחידה שלה, ממני.
איני אשכח כיצד הייתי הולכת ברחובות בשעות הערב עם החברות שלי ורואה את אמי זרוקה לה כך על שפת הכביש.. היא רועדת.. קר לה.. בקושי נושמת..אלוהים אדירים, התכווצתי ונשמתי עמוק אל תוך קרביי.. לובשת לבנים הדוקים.. היא בוכה וסערה פרוע.. דמעות עלו בעיניי, אוי, אימא מסכנה שלי.. אלפי סימנים סגולים מעטרים את גופה הרזה והשברירי, היא שיכורה.. לא מודעת היכן היא, מה קורה עמה.. כיצד, איך ולמה.. נאנחתי על הקיר והשפלתי את ראשי, היא עודדה אותי גם לשתות כמוה.. איני אשכח את המבט שלה כשפגשה בי.. כאילו ואני הנחמה היחידה שלה, התקווה שלה בכל העולם המטורף שנשאבנו אליו.. נפלתי אל תוך מיטתה של דניאל, לבי הלם בכאב מייסר, נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים, כל סערותיי סמרו ורעדתי מהזיכרון האכזר והמחניק שירדוף אותי לעד..
החברות שלי מתבוננת בי, מוכות הלם ותימהון, רצו מהמקום להעביר זאת הלאה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. לעזאזל אתך אימא!
גלגלתי את עיניי ונאנחתי, אסור לי לחשוב על כך עכשיו! אני חייבת להתמקד בדבר אחד בלבד.. מי הוא אותו האיש שדניאל החליטה להיפגש עמו אמש? אחזתי במחשב שלה ביד רועדת, שמחה שעדיין לא לקחו את כל הראיות.. הצלחתי להבליע חיוך מקל.
נכנסתי לתיבת הדואר שלה, מגוללת עם העכבר כלפי מטה.. הרוב היו מיילים ממורים לגבי עבודות, או מחברות לכיתה.. אין כאן דבר שאפילו מתקרב ל..- רגע, צמצמתי את עיניי וקרבתי את המסך הגדול אליי, זה במעט סינוור והמהמם את ראייתי, נאנחתי והתיישבתי על גבי הכיסא שבחדרה והנחתי את המחשב הנייד שלה על גבי הספרייה העשויה מעץ מלא ובהיר, מישהי בשם נטלי שלחה לה מייל, אנו לומדות באותם השיעורים ואין ילדה כזו בכיתות שלנו.. בלי להסס לחצתי לחיצה אחת על גבי תווית שמה בצבע כחול וחלון ההודעה נפתח לי.
נושא: היום בערב!!
' אל תשכחי היום בערב בבר החדש שנפתח.. שמרתי לנו שולחן ב- VIP, אוי לך אם את מבריזה לי שוב פעם והולכת עם החבר שלך!
נטלי '
בבר החדש שנפתח.. כיווצתי את מצחי ונסתי להבין על מה הן בדיוק דברו, לא שמעתי על מקום חדש שנפתח.. או שזה בגלל הכישורים הגרועים והמביכים שלי שנקראים להתמזג יחד עם החברה.
במהירות טרקתי את מסך המחשב הזעיר, לקחתי את הסריג של דניאל.. מריחה את ריחה שתמיד היה מתקתק, הבושם שקנינו יחדיו היה תבוע בו.. נסתי לגרש את הדמעות אך לפעמים בלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע..
נשברתי שוב.

שלמתי לנהג מונית את הסכום הדרוש, מתעלמת מהעודף ונטרתי מהמושב היישר אל תוך הבר, הוא בהחלט נראה חדיש.. מזל שנהגי המוניות יותר מבינים ממני. נכנסתי אליו, הוא אינו היה הומה במיוחד באנשים והיה ריח של אלכוהול וייאוש באוויר.. ריח מחליא ומייסר שגרם לרעותיי להתכווץ ולצרוב בכאב, לבי הלם בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, התבוננתי בכל בקבוקי האלכוהול הכבדים והמרשימים על גבי הקיר, בלעתי את רוקי וזה צרב.. מדליק את כל מערכותיי בין רגע, ריח של סיגריות עקצץ באפי וגרם לי להשתעל.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות, לאן הכנסתי את עצמי..?
רחבת ריקודים בינונית הייתה הדבר היחידי שאיכשהו יצר מעט עניין בכל הבר הרעוע הזה, ראשי הסתחרר וקדח, כפות ידיי הזיעו מהמתח האדירים ממראה הדברים הלא ברורים שנוזלים על גבי הקירות וממראה הזוגות הנמכרים אחד על השנייה ללא כל טיפת בושה..
בצעדים מהירים קפצתי על גבי אחד מבין כיסאות העור הגבוהים של הבר וחייכתי לכיוון הברמן. "שלום". קראתי לו.
הוא הציץ בי. "נעים מאוד, כיצד אוכל לעזור לך?". חייך אליי גם חיוך שחשף גומת חן אחת..
לכדתי את שפתי התחתונה אך במהירות שחררתי אותה, עיניו הירוקות והעמוקות חדרו עמוק אל תוך נשמתי כלהב חד של תשוקה ורטט עז ומטריף, לבי הלם בחוזקה וכל מערכותיי דלקו, שפתיו הבשרניות חלחלו לי כה עמוק וכל סערותיי סמרו.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ואבדתי את נשמתי בין רגע.. דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה וקרביי להטו, נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים ושיכרון מייסרים ומהפנטים, מכשפים וממכרים.. חשתי שיכרון חושים מסחרר ומטלטל שלעולם לא חשתי מקודם, הקרקע נעלמה מתחתיי ועפתי באוויר, לא ראיתי דבר מלבד אותו וחשתי שאני שוכחת למה הגעתי לכאן.. רק הוא היה בראשי.
"אז, אני יכול לעזור לך במשהו?". קרץ לי.
מצמצתי בעיניי וידיי רעדו. "כ..כן..". גמגמתי. "אני צריכה בבקשה לדעת אם אתמול נערה בשם נטלי בקרה כאן..". אסור לי לשכוח מה המטרה שלי, יש להם מספיק סיבות טובות.. על מנת להכניס אותי לכלא.
הוא העביר יד בשערו הפרוע והחום כאדמה.. חשתי כיצד אני עומדת לכשול בעמקי ואש להבה צווחת בעמקי נשמתי ומרחבת אותי עד עפר.. אוי, הוא.. הוא יפהפייה. "איני יודע אני רק הברמן מתוקה, חכי רגע". סימן לי להמתין לו והלך משם ובאותו הרגע שהלך ממני חשתי שאבדתי את הדבר היקר והחשוב לי ביותר בעולם.. עקבתי בעיניי אחריו בשקיקה וכמיהה רבה וכשחזר לאחר מספר דקות ספורות נפלתי במקומי.
"אלוהים, את בסדר?!" קרא בדאגה ורץ מעבר לבר על מנת לעזור לי, התרוממתי בכוחות עצמי ולחיי האדימו.. נפלא, מגושמת שכמותי. "אני בסדר..". מלמלתי.
הוא צחקק ועיניי אורו.. הצחוק הכי ממכר ונפלא ששמעתי בעולם. "בכל מקרה, זהו אשטון, הוא האחראי כאן על רשימת המוזמנים.. דברי אתו".
חייכתי אליו ולחצתי את ידו. "בפעם הבאה אל תבקשי זאת מאדם". גחך הברמן ואדם יחד אתו.. אז, אדם, זהו שמו.
"נעים להכיר אשטון, שמי שירה אריסון.. רק רציתי לברר עם נערה בשם נטלי הזמינה כאן מקום ב- VIP אמש? זה מאוד חשוב לי לדעת". הפצרתי והאצתי בו, מנסה להירואת כמה שיותר אמינה ולא מעוררת חשד.
הוא התבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן כל תנועה והבעת פנים שלי. "בשביל מה..?". שאל בסקרנות.
"היא.. היא לא חזרה אתמול הביתה..". לחשתי ולא האמנתי שהסיפור הזה נפל עליי עכשיו. "היא החברה הכי טובה שלי, אני כל כך דואגת לה..".
אשטון התרכך. "הנה רשימת המובחרים לחדר הנפרד שלנו, רק חכי רגע..". מלמל ולא יכולתי להוריד את המבט מאדם שבחן יחדיו עמו את רשימת המוזמנים.
"כן, הנה.. היא בקרה אתמול.. נטלי סומרס?". שאל בתקווה רבה. "זו היא ועוד בחורה אחת ובחור..". הוסיף כדרך אגב.
קפצתי במקומי. "כן, זו היא!".
"שמחתי לעזור..". מלמל. "עוד משהו?".
בלעתי את רוקי, כן, זמן פרטי עם אדם.. – לא! "לא, תודה..". אמרתי במהירות והתכוונתי לצאת משם אך קפאתי במקומי. "בעצם, אתה יודע מה שמות האנשים שיצאו אתה?"
"לא, זה רק על שמה…". משך בכתפיו. "ואם חושבים על כך.. ראיתי אתמול נערה, סטודנטית אני משער, היא הייתה לבד ונראתה כאילו היא מחכה לעוד שני אנשים.. לבסוף היא הלכה בכעס".
כיווצתי את עיניי וזה העלה את חשדותיי עוד יותר. "אתה יודע לאן היא הלכה? לאיזה כיוון?"
"לא, אני מצטער..". מלמל בלחש. "מקווה שעזרתי".
חייכתי אליו חיוך מנחם. "בהחלט.. תודה..". לחשתי. "להתראות.. להתראות אדם..".
"נראה אותך בהזדמנות". קרץ לעברי וחייך חצי חיוך עקום מושלם שהמיס אותי בין רגע ופרק אותי על נשקי..

הפקידה שבכניסה לאוניברסיטה התבוננה בי בחוסר הבנה, הפקעת הג׳ינג׳ית שלה יצרה את התחושה כאילו והיא הולכת להתרסק על גבי טווי פניה המקומטים והמחודדים , עיניה הכחולות היו עמוקות וצלולות, חסרות רגש ואונים בו זמנית – עיניים ששידרו עייפות ותסכול . ״חזרי על השם..״ מלמלה בקולה העמוק והמצמרר , התכווצתי במקומי, עצמתי את עיניי ונשמתי בכבדות.. היא לא אמורה למות כבר או לצאת לפנסיה? המחשבה הזו גרמה לי להבליע חיול. ״נטלי. סומרס״ הדגשתי כל מילה והברה בנפרד ״נטלי. סומרס״ חזרתי על עצמי והיא הקלידה במנוע החיפוש במחשב את שמה.
הוא התבוננה בי וזקפה גבה דקה למדי ומבולבלת . ״יקירה, היא אינה לומדת כאן..״ מלמלה .
חוסר ההיגיון והעובדות הכו בי בחוזקה.. הייתי בטוחה שהתקדמתי על מנת להוכיח את כפותי, אך כמו תמיד.. אלפי צעדים אחורה, השפלתי את ראשי לרצפה המצוחצחת והזוהרת שבמעט יצרה תחושת החלקה, אז מאיפה דניאל מכירה אותה לכל הרוחות . ״אני לא מבינה.. את בטוחה?״
היא נאנחה. ״אולי אני מזדקנת אך לא הייתי מפספסת שם אחד ויחיד ״ ירתה בעלבון , גלגלתי את עיניי, ראשי הסתחרר וקדח כמטען חשמלי טעון בזוג כדורי קרח קפואים, חזי כאב ולבי התכווץ בייסורים מענים ואיטיים.. אז מה עכשיו?
״את יכולה לחפש רק נטלי?״ שאלתי בקול צייצני.
״זה אלפי שמות, יעזור לי אם תגידי לי באיזו כיתת לימוד היא״ הציעה.
הלכתי משם מתעלמת מהיערה האחרונה שלה יודעת שהתשובה חסרת הידיעה שלי תפיל ותהרוס הכוח.. לא מה שיש מה להרוס כי לא בניתי כלום מההתחלה , התהלכתי בהרגשה רפויה ככלי שבר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. לאן הולכים ומוצאים פיתרון למשוואה הארורה הזו.. רק נעלם אחד, זה כל מה שדרוש.

לא הצלחתי לעצום עין בלילה, בחילות איומות וסחרחורות מטלטלות לפתו אותי, הצמרמורת הטריפה את שפיות דעתי ולא הצלחתי לקבוע אם זה בגלל המתח של האבדון בחקירה האישית שלי או בגלל הפחד שהסיוט יחזור אליי..
הייתה הייתה 06:15 בבוקר, מוקדם מהרגיל.. החלטתי לצאת ולרוץ ריצת בוקר טובה ומהירה, לנשום את האוויר הנקי והטוב, לחוש את הקרירות שבטל.. כה המון זמן לא עשיתי זאת ועכשיו הדבר נראה כנואש למעשה , נזקק.. על מנת להרגיע אותי, לפחות קצת..
לונדון בבוקר זה הדבר היפהפייה והעוצר נשימה ביותר בעולם, הברבורים צורכי הצוואר שבאגם, הסנאים שרצים במדשאות, הגלגל הענק הגדול ביותר ואי שם ברקיע הביג בן המוזהב והמוכר, והכול על רקע המהפנט והמכשף של הזריחה .. נשמתי עמוק אל תוך קרביי מתמכרת לתחושה הנקייה והמשחררת שפרמה את כל הקשרים וסובבה את הקוד על מנת לפתוח את המנעולים, לפחות במקצת.. הרוח השבה בשיערי הארוך ויצרה תחושת רענון משכרת חושים..
עד שראיתי המון מתאסף סביב דבר מה, שלפתי את האוזניות הוורדרדות מאוזניי והתקדמתי בריצה קלה חסרת מאמץ לכיוון כולם.
ואז ראיתי זאת, גופת גבר.. מכוסת בוץ וריקבון. אלוהים אדירים.. הוא מוכר לי, ההוא מהשורה האחרונה בשיעור ספרות ושאביו עובד במזנון, תפסתי את ראשי בין כפות ידיי הלחות.. מי הוא? מה הוא שמו?!
״אתם יודעים מי זה..?״ קראתי לכיוון השוטרים ואנשי העזרה הראשונה לטיפול נמרץ.
הם התבוננו בי בתימהון. ״לא, למה?״ שאל אחד השוטרים.
לא רציתי לומר למה אז הפניתי את גבי והלכתי משם.. רצה.
טרקתי את דלת דירתי ולקחתי בדריכות את הכדורים והתרופה שלי, נשענת על גבי הכיור ובעל רצון עז להקיא את נשמתי .. התכווצתי בכאב וחשתי מסוחררת.. מה קורה כאן לכל הרוחות?!
לבי הלם בחוזקה ושרירי בטני נקשרו האחד בשני, חשתי קצרת נשימה ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים. חשתי כיצד רעותיי כאובות, שורפות.. גרוני חנוק ואני משתוקקת לשבור דבר מה ולפגוע בעצמי, לצווח!

הברזתי מהשיעור הראשון ורצתי לכיוון המזנון, ראיתי שלושה שוטרים מתאספים שם, שמעתי דברים נשברים, צעקות דיכאון ובכי עז..
״לא! זה הבן שלי.. הוא רק יצא לפני יומיים עם חברה שלו… לא! למה? אני רוצה לדעת מי זה!!״ צווח ונראה כעומד לתקוף את השוטרים .
אבדתי את נשמתי ולא היה קשה לקשר בין המקרים.. הוא יצא עם דניאל, שניהם מתו – זו לא אשמתו.
״גם חברתן מתה, אנו מובטחים למצוא את הרוצח״
אבדתי את נשמתי ונפלתי על גבי אחד מהארגזים.. מה זה הטמטום הזה? הוא נמצא בתוך מערה והיא בחדרי? מה קורה כאן?!
לא.. זה לא יכול לקרות .. זה סיוט.


תגובות (9)

ואו…
זה פשוט מהממם !!!
אני מזילה דמעות.. זה מרגש ומסקרן! כתוב בצורה גבוהה ויפה.
תמשיכייי… ❤

30/04/2013 08:33

זה ממש מסקרן ומדהים!!!!!!
תמשיכיייי בבקשה:)

30/04/2013 08:56

מהמםםםםםםם תמשיכייייי

30/04/2013 09:52

תמשיכי ! [=

30/04/2013 10:33

תודה רבה מדהימות אני אמשיך מחר :)

30/04/2013 11:36

OMG OMG OMG OMG OMG…
רק עכשיו ראיתי שהעלת את הפרק.
אמאאאאאאאאאאא
מה זה הסיפור המדהים הזה?????!!!
את חייבת להמשיך!!

02/05/2013 04:25

תודה רבה זה באמת חשוב לי 3>
היום ממשיכה !

02/05/2013 04:32

ישששששששששששששש
יופי אז לפחות אני לא אקרא באיחור
=)

02/05/2013 04:34

תמשייכיי יא כישרוןןןןןןןן 3>

02/05/2013 05:05
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך