רסיסים מהעבר – פרק א'.

תינוקת יפהפייה מתבוננת בי, בעלת זוג עיניים תכולות ומהפנטות כקרח, שיערה הזהוב קורן כשמש ושפתיה אדמדמות כוורד, היא מחייכת אליי חצי חיוך בעל שורת שיניים לבנות ואני יודעת שאני מקנאת בה.. מקנאת ביופי ובחן, בדרך שבה היא מכה באנשים ופורקת אותם על נשקם בין רגע ברק מגע אחד.. ידה העדינה בעלת האצבעות הארוכות והדקות מושטת לעברי.. התכווצתי במקומי והתאבנתי, לבי הלם בחוזקה וקרביי להטו, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וראשי הסתחרר.. כאב כמטען חשמלי טעון בגעש, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כפות ידיי הזיעו ועקצצו מהלחץ והמתח האדיר שבמגע המפחיד והמסעיר שקרב אליי אט – אט… כמכמה מתחת לחגורה אבדתי את נשמתי ולבי הלם בחוזקה ונשמע למרחק של קילומטרים, כמעט כשלתי וצנחתי לאחור, מאבדת את נשימתי נחנקת.. נואשת לצווח את הצווחה שהדהדה בכל איבריי וחרפה אותי עד אפר.. לא! הרחיקי את ידך! בבקשה!
אך היא מתעלמת מכך.. הפחד מכה בי בחוזקה ואני רועדת, מתפטלת באי נוחות, ידיי מתקשות לאגרופים ואני נלחמת בשיניי על מנת למצוא מעט היגיון, העולם קורס מתחתיי והכול שחור..
חשתי כיצד ראייתי מיטשטשת באיטיות מייסרת ואלפי צמרמורת מצליפות ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות על גבי עמוד שדרתי וקוטלות אותי, מפוצצות, מרסקות ומפוגגת אותי.. הפחד לופת ומשגע את דעתי, מטריף ומשכר את כל חושיי.. אני נואשת לברוח אבל אני כבולה..
ואז כשידה נוגעת בשפתיי.. אני מאבדת את שיווי המשקל.. כאילו כדור הארץ עוד לא מחבר אותי אל הקרקע אלה רק התינוקת הזו.. חיוכה השטני נפרס על גבי טויי פניה..
עיניי נקרעו לרווחה, הבל היופי ושקר החן שתבועים בה ואני כה שונאת.. ציפורניה הלא גזוזות לופתות את השפה שלי.. מוחצות את הבשר.. את עורי.. דם חם ומחליט מטפטף.. אני חשה אותו.. הוא נוזל בכל מורד הסנטר.. במעט על גבי חולצתי.. אני מתכווצת בכאב והמילים הולכות לאיבוד.. אני עצמי נאבדת בסיוט שניצב לי מול פניי ואין לי כל דרך על מנת להגן על עצמי, לעשות דבר מה, סקרתי את החדר.. חדר ילדים, הכול לבן, הווילונות לבנבנים, השטיח לבן, הספרייה בעלת הצעצועים הצבעוניים שבמעט מוסיפים צבע לבנה, האריסה במעט אפורה והסמיכות וורודות, ציורי פרחים קטנים על גבי הקירות..
והאווירה הרגועה הזו רק הולמת בי בחוזקה וגורמת לדמעה לנזול מפניי.. איפה אימא?! אימא! אימא! תגידי לה! תגידי לה שתעזוב אותי!
ואז אני מושיטה יד ובאה לפגוע בה בחזרה על מנת להגן על עצמי..
"לא!!". צווחתי והתעוררתי מהסיוט, תופסת את ראשי בין ידיי, זיעה קרה שוטפת את מצחי ולבי הולם בחוזקה, התכווצתי במקומי וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. רקעתי בכפות רגליי על גבי המיטה ולא רציתי להאמין שזה שוב חזר אליי.. אותו סיוט שרודף אותי כל לילה, צמרמורת מייסרת ומכאיבה לפתה אותי בחוזקה וטרפה את נשמתי המצולקת, כל הפצעים נפתחו לרווחה.. כל השדים הכו בי וחדרו כה עמוק.. כסכין החדה שבחדות שמתגלגלת בעמקי נשמתי וקרביי.. נסתי לנשום עמוק אך לא יכולתי, החור השחור שבבית החזה שלי קדח בחוזקה.. כאב לי.. כיווץ אותי וסתר לי בחוזקה, גרוני היה חנוק ורעותיי כאבו ושרפו ולא היו לי מספיק כוחות על מנת לקום מהמיטה..
עטפתי את עצמי והדמעות החלו לנזול.. התינוקת היפהפייה והשטנית הזו, הארורה והשנואה מכל.. למה? למה זה קורה לי? מדוע אני חולמת זאת..?
אחזתי באצבע רועדת על גבי טויי שפתיי השרוטות והמצולקות.. החשכה האפלה של חדרי גרמה לי לשקוע לעמקי יסוריי ופחדיי.. למקומות שאיני רוצה להגיע אליהם, שאני מתפללת לשכוח.. החרדה, הטראומה הלא ידועה מהאין צצה, המציאות.. כמשקל שגדול עליי, שרומס אותי, מחרב אותי עד עפר.. אני רק רוצה לשכוח מהכול.. מאס לי.. הדבר קשה.. בלתי נסבל.. מטלטל וקוטל, כאילו ויורים בי בלי למצמץ..
גיששתי באפלת הלילה אחר המתג על מנת להדליק את האורות אסור לי לחשוב על כך.. התנערתי במהירות והצצתי בשעון הדיגטלי והמספרים בירוק הזוהרים צרבו את עיניי וטשטשו את ראייתי.. השעה הייתה 06:34 לפנות בוקר, אוי.. אלוהים אדירים.. לכל הרוחות – אני חייבת להתקלח ולהתארגן!

המקלחת במעט שפרה את הרגשתי וגרמה לי תחושה במעט יותר נקייה.. חשתי כאילו גועל מחליא רודף ודבוק בי.. מאז ומעולם כך הייתי, אף אחד לא יודע מהסיוט הזה, לא אימא, אבא או הפסיכולוג שמנסה להבין אותי..
הידקתי את החלוק הוורדרד והנעים מכותנה לגופי בעת שפתחתי בכף יד במעט רטובה את המקרר הקטן והישן שלי ושל דניאל, חייכתי מעצם המחשבה אליה.. דניאל, היא מדהימה.
הוצאתי את התרופה לבעיית העצבים והקשב והריכוז שלי, בלי למצמץ הטיתי את ראשי לאחור ובלעתי את הכדור, מיהרתי לשתות מבקבוק המים הקטן במקרר בעת הבליעה.. הצטמררתי במקצת וטעם מר מילה את פי, שונאת זאת.
"דניאל..!". קראתי, גלגלתי את עיניי ונאנחתי, היא בלתה את הלילה עם הגבר החודשי שלה.. הלכה למועדון עד מאוחר ולאחר מכן אני מוכנה להישבע ששמעתי אותם יחדיו בחדר השינה.. נשכתי את שפתי התחתונה, לוכדת אותה במקצת בין שיניי.. זה חזק, כל מערכותיי דלקו והבקבוק נשמט מידיי, שופך מים על גבי השולחן.. אלוהים אדירים, זה כואב. "דניאל..!". השתנקתי ופלטתי אנקת ייאוש בעת שהרמתי את בקבוק המים, אף קול לא נשמע.. היא בוודאי שתתה.
התקדמתי בצעדים מהירים לחדרה, פותחת את הדלת לרווחה בלי לדפוק, מצמצתי וחשתי אבודה.. היא לא כאן. ידיי התהדקו לאגרופים ונסתי להאיץ את נשימותיי, ראשי הסתחרר בדאגה ובלחץ כה רבים.. היכן.. היכן היא?
רצתי לחדרי והעפתי את כל הבגדים מהכיסא, גיששתי בכיסי מכנסי הג'ינס שלי אחר הפלאפון שלי.. בלחץ רב, המגע הפראי של הג'ינס המחוספס שמנוגד להוריי הרך במעט צרב לי וגרם לי להתכווץ ולהיאנק בכאב.. עורי האדים, כל סערותיי סמרו וקרביי להטו.. איפה הוא?!
תפסתי את ראשי בין ידיי ונסתי להירגע ולנשום בהדרגה, נאנחתי בייאוש כשראיתי אותו מונח על גבי הספרייה שלי לצד המחברת סיכומים הכבדה של ספרות.. הושטתי יד ואחזתי בו, התיישבתי על גבי מיטתי וחייגתי נמרצות את מספרה.
הידקתי את הטלפון לאוזני כאילו וזה יותר יעזור לי לגלות איפה היא ולשמוע אותה, ולפתע שיר קצבי התנגן מהארון שבאמצע המסדרון, הארון שלי, זקפתי גבה בתימהון וחשתי מתוסבלת.. מה הדפוקה הזו עושה בארון שלי? הצלחתי להבליע חיוך והתקדמתי לכיוון הארון, עצמתי את עיניי וספרתי עד עשר.. וכשפקחתי אותו חשתי דבר מה נופל ונחבט על גבי הרצפה הקרה.
עיניי נקרעו לרווחה והקרקע קרסה מתחתיי, אבדתי את העשתונות ואת הנשימה, לבי הלם בחוזקה, דמי הלם בעורקיי בחוזקה וראשי כאב וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בכאב.. כל סערותיי סמרו וצמרמורת קרה שטפה את גופי.. כפות ידיי הזיעו מהמתח והפחד האדירים, אבדתי את נשמתי ובטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, העולם החשיך ונעלם, נדם מלכת.. חשתי כיצד התחושה המורטת כל קצה עצבים מכה ומצליפה בכל פיסת עור בגופי ומעבר.. צווחה של דיכאון וחוסר וודאות צווחה והדהדה בכל איבר, תא ומערכת בגופי, מחרפת ומשמידה אותי עד עפר.. כל מערכותיי דלקו וגרוני היה חנוק, חזי כאב בהשתנקות מייסרת ולא הייתי מוכנה להאמין למראה שמתחתיי.. צנחתי כאבן וכשלתי, רוקעת בכפות רגלי על גבי הרצפה על מנת למצוא טיפת היגיון.. חשמלי רטט עז שמכה בי בחוזקה ורעדתי כפקעת אחת של עצבים.. התמונה שגם ככה לא ברורה הייתה מטושטשת עכשיו יותר מתמיד.. הרכנתי את ראשי לידיי ובכיתי בשקט.. לא יודעת מה לעשות, חסרת אונים.. חסרת דבר מה שיחזיק אותי ויעמיד אותי חזרה ביציבות.. הייתי כה שקטה מבחוץ אך רועשת להחריד מבפנים..
נגעתי באצבע רועדת בגופה.. בגופה של דניאל, החברת נפש שלי, חברות כה חזקה יותר מקשר דם, כל הרגעים שחלקנו יחדיו עברו לי מול העיניים וגרמו לי להתפרק על נשקי ולהתכווץ..
אבדתי זאת..
אבדתי אותה.
לא!