רמזים – פרק 3

החלטתה של שובל להתעלם מצמד המילים המצמרר שחרוט כעת על ספסל החברות שלה ושל רונן לא החזיקה מעמד זמן רב. האפשרות שאור עלה עליה מפחידה מדי. עליה לבחון זאת בהקדם האפשרי! שובל נכנסת לכיתה ומתיישבת בזריזות ליד רונן. ביום הראשון ללימודים היא נוהגת להגיע מוקדם ולתפוס מקום טוב בקדמת הכיתה. היא אוהבת ללמוד, ומבחינתה לשבת מקדימה זה כיף של ממש. באותו בוקר של הראשון בספטמבר הרכיבה לראשונה את משקפי הראייה החדשים שלה, לאחר שכאבי הראש הטורדניים תקפו אותה בסוף השנה שעברה. 'זה לא הגיוני, אני יושבת חצי מטר מהלוח ולא רואה כלום', התלוננה אז בפני אמה. מיד אצו השתיים לבדיקת עיניים, וכל מה שהיה לאופטימטריסטית להגיד היה 'ככה זה עם עיניים בהירות. זכית בכחול עם מעט פיגמנטים שמגנים עליך מפני השמש'. 'יופי', חשבה לעצמה אז באמצע חנות האופטיקה, "עכשיו אני זקוקה לעוד הגנות מפני השמש. לא מספיק שרואים לי את הורידים מרוב לובן?'. היא בחרה מסגרת מפלסטיק בצבע חום שתאם את צבע שיערה הבהיר, ומאז עולמה מוקף במסגרת. היא בחרה את השולחן הראשון שצמוד לשולחן המורה, השולחן המועדף עליה, והתיישבה עליו כשגבה מופנה אל דלת הכיתה. לפתע שמעה את קולו של רונן. "תתחדשי", אמר לה באדישות. מחשבותיה השתוללו במוחה, ופיה נפער בתדהמה. "איך ידעת? אני יושבת עם הגב לדלת, לא ראית את המשקפיים!", שאלה אותו. "באמת לא ראיתי. הנחתי שכאבי הראש שלך קשורים לזה, זה הכל", ענה באגביות תוך שהתיישב לידה. וכך שבה הביתה בסיום אותו יום בתחושת ריחוף עילאית של אושר צרוף, שכן, אהוב ליבה רונן לא מתעלם ממנה. להפך, גם אחרי חודשי הקיץ בהם לא התראו הוא שם לב לפרטים הקטנים!

שובל בוהה בטלוויזיה בסלון ביתה. בעודה מנסה לחשוב בהיגיון איך תגלה אם אור יודע משהו או לא, צלילי השיר "עושה לי את זה" בוקעים ממערכת הסטריאו הממוקמת בסוף המסדרון ומצליחים לקטוע לה את חוט המחשבה. "מיכאלה! תנמיכי קצת! אני לא מצליחה להתרכז פה!", היא צועקת אל עבר אחותה הגדולה ממנה בשנתיים, חודשיים ויומיים בדיוק. 'אולי אזמין לפה את אופל ונחשוב על זה ביחד? הרי היא סיבכה אותי בכל הסיפור הזה מלכתחילה', חושבת לעצמה בקול.
"שובל, אני רעב!". אחיה הקטן טל לא מסתפק בפתיתים ובשניצל ומבקש מנה נוספת. היא ממלאת את קערת הפלסטיק הקטנה בפתיתים ושואלת ברוך: "טלטול, נשארה רק נקניקיה אחת, אתה רוצה?". טל מהנהן בהתלהבות ושובל מניחה את הקערה על השולחן. "עכשיו לא להפריע לי, אני לומדת". טל המתוק, תמיד מתחשב בה, אוכל בדומיה ומשתדל ללעוס בשקט. 'אור, מה הוא יודע עליי?', שובל מנסה לחזור להתרכז בבעיה הנוכחית שלה, אך מגלה שמחוגי הזמן זזו במהירות האור. היא נזכרת שיש לה תכניות, מתעלמת ממשחק המילים שמוחה יצר כלאחר יד ודוהרת לכיוון דלת הבית.
שובל ממתינה למעלית ומציצה בשעון היד בעצבנות. 'אני שונאת לאחר!', מסננת ומנגבת טיפת זיעה שזלגה על רקתה. היא אמורה להפגש בשעה ארבע וחצי עם ג'ני המורה לאומנות כדי לעבוד על פרויקט הגמר שלה. מערכות היחסים שלה עם המורות לאומנות תמיד היו מיוחדות. כבר בבית הספר היסודי דיוקן של ואן-גוך שציירה בטכניקה הייחודית של משיכת המכחול זכה להצלחה רבה וגרף הרבה מחמאות. המורה שלה, חנה, תלתה אותו לראווה במסדרון בית הספר והוא נשאר תלוי גם שנים לאחר שכבר בגרה וסיימה את בית הספר היסודי. את תשומת ליבה של ג'ני קיבלה לאחר שהעתיקה בצורה יוצאת דופן את ונוס של בוטי'צלי. 'נחמד להיות המועדפת של מישהו, לשם שינוי', היא מביטה בהשתקפותה על דלת המעלית המתכתית ואומרת לעצמה בנימת עידוד מעושה. 'קומת כניסה', מכריזה המעלית, והדלת נפתחת. לתדהמתה, אור יוצא מתוכה. הוא נראה ישועי משהו, הילת ערפל – שלא לומר הילה של אור – אופפת אותו, ושערו הארוך מונח בנחת על כתפיו החשופות. נדמה כי זרימת הדם למוחה פסקה באחת, ושובל חשה בחולשת שריריה. פיק ברכיים. היא מועדת ונוחתת על זרועו החסונה. 'יופי, נחמה', קולו המרוחק של שייקה אופיר נשמע כהד בראשה. היא מנסה לבצע בדיקת מציאות, אך תש כוחה והיא מוותרת ומרפה.