"רייז'לה, אל תבכי!" פרק 2.

בס\"ד

שלוש שנים לפני כן:

"מאמי, למה את בוכה?"
החדר היה אפוף במשהו מוזר וחונק. יענק'לה בן התשע לא היה מסוגל לשאת זאת.
אמו קנחה את אפה בשקט, ונשאה אליו עיניים אדומות. היא ניסתה לחייך. אולי שכחה שזה יענק\'לה שלה, ששום דבר לא נעלם מעיניו הירוקות התמימות.
היא החליטה לא להסתיר שום דבר הפעם. יענק'לה כבר גדול מספיק כדי לדעת את האמת.
היא לקחה אותו והושיבה אותו בעדינות לידה. ביד אחת ליטפה את ראשו, ובשניה חיבקה את כתפו. יענק'לה היה מתוח ורציני להחריד. "מאמי", הוא ביקש בקול מתחנן, "תתחילי בבקשה, אני עומד להשתגע".
היא חיבקה שוב את כתפו, ונשמה עמוק.
"יענק'לה", פתחה, מנסה לשוות לקולה גוון רגוע, "אתה יודע מה טאטי (אבא) עושה בלילות?"
"כן", ענה יענק'לה בלחש, ונימה של גאווה חרישית ננסכה לקולו, "טאטי עוזר למעפילים".
"נכון", אמרה אימו, ונשמה עמוק. "וזאת עבודה מאד מסוכנת. אם האנגלים יתפסו אותו, הם לא יוותרו ויענישו אותו קשה. הם יכולים לשלוח אותו לכלא לשנים רבות".
יענק'לה הנהן בחוסר שקט, ופתאום חדרה ההבנה לליבו, וגל של צמרמורת הציף אותו.
"מאמי, לא", הוא לחש, "הם לא תפסו אותו, נכון?"
יבבה חנוקה נפלטה מפיה. הוא נרעד.
"לא", הוא לחש, "טאטי יודע להזהר. הם אף פעם לא תפסו אותו. אף פעם".
"אבל עכשיו, הם כן", לחשה אימו וניסתה לתפוס את מבטו שנדד מהרצפה לחלון, ומשם שוב לרצפה.
"יענק'לה, אתה מקשיב לי?"
הוא ניסה להקשיב, אך הדמעות שהציפו את גרונו לא חסמו רק את שדה הראייה שלו, אלא גם טשטשטו את שמיעתו. הוא שמע את קולה של אימו ממרחק. לא הצליח להבין מה היא אומרת.
הוא חש מגע קר בשפתיו. כוס הזכוכית המלאה במים קרים וצלולים, הצליחה להשיב אליו במעט את רוחו.
אמו אימצה אותו אל ליבה.
"יענ'לה", היא לחשה, "קיבלנו מכתב. מכתב מטאטי".
"מה?!"
"טאטי שלח מכתב מהכלא האנגלי".
"איפה הוא?" התפרצה קריאה בלתי נשלטת מגרונו.
"הנה, תראה", היא הושיטה לעברו את המכתב, "יש כאן חלק שמיועד רק לך".
"הוא לקח מידה את המכתב בידיים רועדות, התיישב על המיטה והחל לקרוא.
"יענק'לה, בני אהובי", רעדו המילים לפניו, "זה אני, טאטי, שאוהב אותך כל כך. אל תדאג לי, יענק'לה. אני בטוח שהקדוש ברוך הוא ישמור עלי ויעזור לי. אני מתפלל שנזכה להתאחד שוב, כל המשפחה.
"תתפלל גם אתה, יענק'לה. התפילות שלך חשובות מאד בשמיים. תתפלל על אבא שלך, שצריך את עזרתך עכשיו.
"בינתיים, עד שאחזור, בעזרת ה', אתה הגבר האחראי בבית. אני מבקש ממך, בני, שמור על אמא. היא צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד. ושמור למעני גם על רייז'לה הקטנטונת. אתה עכשיו האבא שלה. דאג שהיא תהיה מאושרת ובטוחה, למעני.
"ותשמור גם על עצמך, יענק'לה. השתדל להיות שמח, לשחק ולשיר, כמו שאתה אוהב. אל תדאג ואל תהיה עצוב מידי. אני יודע שזה קשה, אבל תשתדל, בני. תזכור תמיד שעל ידי השמחה יוצאים מכל הצרות.
"אוהב אותך מאד ומתפלל לשלומך – טאטי".

המשך יבוא בעז"ה. (אין לי מושג מתי.)

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת (טובה מילר).