רייבן פרק 13

פרק 13
המטוס נחת, בעזרת הקשרים שלו הצלחנו לעקוף את כל האבטחה של שדה התעופה התקדמנו בשתיקה, לא ידעתמה לומר, לא ידעתי אפילו מה אנחנו עומדים לעשות, האם אנחנו נחזור למטה של ה FBI ונגבש משהו ביחד או שהם יזרקו אותי לכלבים, הרי אני לא רציתי להיות במערכת, אני לא רציתי להיות קשורה לFBI בשום צורה כל שהיא ועכשיו, הם לא חייבים לי כלום.
אני הלכתי אחריו והוא נכנס למכונית שחורה עם חלונות שחורים.
"לאן הולכים?" שאלתי אותו כשהתיישבתי רחוקה ממנו ככל שהמושב של המכונית היתר לי.
הוא לא ענה לי, הוא פשוט הסתכל החוצה
"לוק!" צעקתי "תענה לי!" הוא המשיך להסתכל לבחוץ
"בריאן" קראתי לו בשמו הפרטי,הוא הסתובב אלי והמבט שלו היה מבועת.
"אני לא יודע" הוא לחש
בלעתי רוק, הם לא יעזרו לי, הייתי צריכה לנחש, וכנראה גם לוק לא יוכל לעזור לי, הם צא מרשים לו, מבחינתם אני ושיין יכולים למות הרי הם קיבלו את כל מה שהם צריכים ממני, ועכשיו אפשר לזרוק אותי לפח.
"הבנתי" אמרתי ביובש, "עצור לי פה" צעקתי לנהג, לוק הסתכל עלי במבט של לא מבין,
"מה את עושה?" אמר בתקיפות, "תמשיך לנסוע" אמר לנהג.
"אתה לא יכול לעזור לי, הם לא יתנו לך, אז אני מודה לך על הכל, ובוא פשוט נפרד פה, אתה יכול להסתבך יותר מדי בגלל שהבאת אותי לפה". אמרתי וצעקתי שוב לנהג לעצור לי, הפעם הוא עצר, אפילו לא ראיתי איפה הוא עצר, פשוט קפצתי מהמכונית כמעט נוסעת והתחלתי ללכת.
התחלתי לרוץ, ואחרי חמש דקות של ריצה הסתכלתי סביבי, אני בציינה טאון, אני מכירה את המקום הזה, ויש מקום שאני חושבת שאני יכולה לישון בו היום עד ש, עד שאני אסדר את הראש שלי.
השלט אמר מוצרים יד שלישית למכירה, אבל יש כמה אנשים שבאמת יודעים מה זה המקום הזה, נכנסתי בדלת, לא הסתכלתי מסביבי, במקום הזה לא שופטים ולא שואלים שאלות, נכנסתי לחדר ריק ונעלתי אותו מבפנים, הורדתי נעליים והתיישבתי עם המיטה המתקפלת הקטנה, שמתי את ראשי על הכרית הקשה שהייתה על המיטה וחיבקתי את רגלי, לאן הגעתי, אתמול הרגשתי כמו מלכה, ועכשיו, אני ישנה במכון לנשים פגועות.

השעון העיר אותי מוקדם כמו שכיוונתי אותו, אם אני רוצ להתחמק משאלות אני צריכה ללכת מוקדם, לא לעשות הרבה רעש ומהומה וכאילו לא הייתי פה, לקחתי את הדברים שלי מהר ויצאתי, השעה הייתה בערך 6 בבוקר, אנשים ממהרים לעבודה שלהם, קונים קפה, לחמניות להכין אוכל לילדים, התיישבתי בבית קפה והזמנתי קפוצינו.
שיין בטח כבר הגיע לפה, דבר ראשון אני צריכה לדבר איתו, לראות מה אנחנו עושים, מה התוכנית.
אני לא בטוחה מי שולט עכשיו בברונקס, האיטלקים, אולי אפילו השחורים, אבל קובר הוא הרוצח השכיר הכי טוב שיש, והכי יקר שיש, לא, אנחנו לא נוכל לברוח, אנחנו גם לא נוכל לחסל אל כולם, אנחנו או נצטרך לעשות עיסקה או שהם יהרגו אותנו, אבל אני בטח לא הולכת לשבת לחכות שזה יקרה.
מישהו התיישב בכיסא מולי, הרמתי את ראשי מוכנה לנפנף אותו לא כל כך בעדינות, לא הייתי במצב רוח כל כך נחמד היום, ואז ג חום היכה בי, וזה היה חורף בברונקס
"לוק" אמרתי וקולי היה רך יותר ממה שרציתי שיהיה
"אני יודע שאת חושבת שאני יסתבך בגלל זה אבל אני לא יכול פשוט להשאיר אותך למות, זה לא עוסד ככה!" אמר בהחלטיות, אני, שזה די חדש לי שאנשים אומרים לי מה לעשות ומחליטים בשבילי לא אמרתי כלום, "אז את תצטרכי לקבל את זה כמו שזה" סיים ונשען על הכיסא שלו.
"אתה רוצה קפה" אמרתי בפשטות וקראתי למלצרית
"כן!" אמר באותו טון עצבני והחלטתי מה שגרם לשנינו לגכך.

השעה הייתה שש בערב, את שאר היום אנחנו בילינו בלטייל בציינה טאון ולדבר, סתם לדבר שאלות נורמליות שאנשים נורמלים שואלים כמו "מה הצבע האהוב עלייך" או "האם את אוהבת חיות?" וכל אלו, מסתבר שהיו לו שלושה כלבים, אבל הוא היה נקשר אליהם יותר מדי אז ההורים שלו מסרו אותם.
"אני מניח שלא יצאתי כל כך גבר בקטע הזה"
"כן" הנהנתי תוך כדי צחוק מטורף,
"ידעתי שלא הייתי צריך לספר לך" הוא אמר לי בטון מגכך,
"לא אני שמחה שסיפרת לי, עכשיו אני יודעת עם איזה נקבה אני עומדת להילחם"
"היי" הוא אמר ואני צחקתי שוב צחוק פרוע, הוא צחק מהצחוק שלי ושנינו נעמדנו אחד מול השני, מחכים שהרמזור יתחלף.
"אני אוהבת את הצחוק שלך, הוא מתגלגל כזה" נרגעתי מהצחוק והסתכלתי עליו, נותנת למילים שלו לחלחל לתודעתי, השפלתי עיניים והסמקתי קלות, הוא הבחין בזה ותפס קווצת שיער שנחתה על פני והעביר אותה מאחורי אוזני, הוא השאיר את ידו על הפנים שלי והרים לי את הראש שאני אסתכל עליו, העיניים שלו, הירוקות הסתכלו אלי כאילו רצו לספר לי משהו שאי אפשר להגיד במילים, הוא החזיק את הלחיים שלי בשני ידיו וקירב את הפנים שלי איו באיטיות, לא נשמתי, לא העזתי לנשום, להניד עפעף, עברו כמה שניות עד שהשפתיים שנו נפגשו וזה הרגיש כמו נצח וכשהם נפגשו, החום שפרץ ממני היה אדיר כאילו התפוצצה משהו בתוכי, הוא אחז במותניי וקירב אותי יותר אליו ואני, ליפפתי את ידי סביב ראשו ופרעתי את השיער שלו.
הרמזור הספיק להתחלף כמה פעמים לפני שעצר לידינו רכב, החלון נפתח, ורק כששמעתי את הקול של שיין קורא לי "קים זה מתחיל בואי" התנתקתי מלוק מודעת היטב למה שקרה עכשיו ולכמה זה ישפיע העתיד, קפצתי לרכב, ולוק מיד אחרי, לפני שיכולתי להתנגד או להביע את דעתי, ושיין נסע בחריקת אוזניים ובמהירות מעבר למותרת ולוק, הוא רק החזיר לי את היד