רייבן- עונה 2 פרק 1

היי לכם, המון זמן לא כתבתי ולפני כמה ימים רציתי להמשיך את רייבן, אני כבר בפרק שלוש ורציתי לחכות עד שיהיה לי עוד כמה פרקים לפני שאני מעלה אבל לא יכולתי לחכות
טוב הנה הפרק:

רייבן עונה 2 פרק 1
אני מוצאת את עצמי בוהה בתקרה, שוכבת במיטה, לא יכולה לישון.
אני מסתכלת לצד, לכיוון השידה ואני מושיטה את ידי בכדי לקחת את קופסת הסיגריות הקרובה אלי, אני מתיישבת ומדליקה את הסיגריה, אני מרגישה את הצריבה המוכרת והנעימה כל כך ממלאת את הגרון שלי ואז אני פולטת את העשן בבת אחת.
למה אני לא יכולה לישון? זאת שאלה טובה, והתשובה עליה זה כי אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם חיי.
לפני חמש שנים היה לי את החיים המושלמים, טוב לא בדיוק מושלמים, אבל מספיק טובים בשבילי, אבא שלי היה ראש משפחת פשע והאחים שלי הרגו יותר אנשים משאני יכולה לספור. היו, הרגו, כל זה היה בעבר, הם מתים עכשיו ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בכדי לשנות את זה.
אני עברתי תקופה מאוד קשה אחרי המוות שלהם, הייתי במקומות מאוד אפלים אבל עכשיו כשאני יושבת בדירונת הקטנה שלי בסן דייגו, קליפורניה ועם האוצר הקטן שלי בחדר ליד אני יכולה להיות רגועה, אני יכולה להניח לכל הזעם שעטף אותי להישטף.
קמתי מהמיטה, הסיגריה עדיין בידי, שואפת שאיפה אחרונה לפני שאני מכבה אותה ואני הולכת לשטוף ידיים במקלחון שליד החדר הסמוך, בדרך אני פותחת את הדלת ומסתכלת לבפנים.
החדר חשוך, אמצע הלילה בכל מקרה, אני פותחת את הדלת לרווחה והאור מהמטבח מאיר את החדר האפל, אני נכנסת לתוך החדר ושם רואה את אליוט.
אליוט בן ארבע. ואליוט הוא הבן שלי.
לאליוט יש שיער אדמדם ועיניים אפורות, אליוט הוא ילד יפיפה והוא הציל אותי, והוא דומה כל כך לאביו, אביו שגרם לי כל כך הרבה סבל ואביו שהוא בחיים לא ידע על קיומו ולהפך.
אני כיום בת 27, רווקה, כל חיי הם לאליוט. כפי שכבר אמרתי אנחנו חיים בדירה קטנה בסן דייגו, אני עובדת בחנות בגדים מפורסמת בתור מנהלת, לקח לי המון זמן עד שקיבלתי את המשרה הזאת שיכולה לפרנס אותי ואת אליוט ולאפשר לו את כל מה שהוא רק ירצה.
אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו על המצח, הוא לא מתעורר ואני מתרחקת ויוצאת מהחדר אבל לא סוגרת את הדלת, אני משאירה אותה קצת פתוחה, רק בשביל לדעת שיש לו קצת אור אם הוא יתעורר.
אני חוזרת למיטה ומכריחה את עצמי לישון, יש לי מחר יום חופש אבל עדיין צריך לקום מוקדם, לקחת את אליוט לגן, סידורים של שכר דירה, תשלומים ועוד דברים שלפני חמש שנים לא הייתי חושבת עליהם אפילו, זה נראה כמו חיים שלמים, חיים שלא היו שלי, ובמחשבה הזאת אני מרגישה את עצמי הולכת ושוקעת בשינה ולפני שהרגשתי השעון המעורר צלצל.

להתקלח, לצחצח שיניים, לשתות קפה ולקרוא את העיתון, לא לשכוח לומר לשכנה בוקר טוב כי לפעמים כשחסר ביצים או חלב היא מלווה לנו ואז כשהשעה שבע צריך להעיר את אליוט, אני פותחת את הדלת לרווחה וכך גם את האור אני מתקרבת אל המיטה הקטנטונת בצורה של מכונית מירוץ ומתיישבת על ברכי לידה בזהירות אני מלטפת את פניו של בני ולוקחת לו "אליוט בוקר טוב, בוקר טוב ילד שלי" הוא מנסה לפתוח את עיניו אך נכשל ושוקע בשינה שוב אז אני חוזרת על עצמי כמה פעמים ולבסוף הוא פותח את עיניו ומתיישב על המיטה.
"אתה רוצה שוקו?" אני שואלת אותו והוא מהנהן, אני לוקחת אותו על הידיים לכיוון המטבח ומושיבה אותו על הכסא שם הוא מניח את ראשו על השולחן מנסה להרוויח עוד כמה דקות של שינה, אני מכינה לו שוקו במהירות ומניחה את זה לידו, את הצנים אני מוציאה מהטוסטר ושמה לידו.
"ריבה או חמאה?" אני שואלת אותו
"אפשר שוקולד?" הוא מבקש ממני עם הקול הילדותי והתינוקי שלו
"איזה יום היום אליוט?" אני שואלת אותו עם אזהרה בקול שלי
"רביעי" הוא עונה לי באי חשק
"ומה החוק שלנו אומר?"
"שוקולד זה רק לשבת וראשון" הוא אומר לבסוף ומשלב את ידיו
"אז מה התשובה שלך?"
"חמאה וריבה"
חייכתי אליו ומרחתי את החמאה על הטוסט ואחריה גם ריבת התותים הנצחית שלנו וקיפלתי את הצנים באמצע והגשתי לו אותה לצד השוקו שלו, הוא אכל כל זאת במהירות בזמן שאני מכינה לו את הטוסט שלו לארוחת בוקר בגן ושמה לו גם חטיף שוקולד שהוא אוהב בתוך תיק האוכל.
הוא התארגן במהירות בבגדים שהבאתי לו, הוא יודע שבבוקר אין לנו זמן לבזבז ומיד היינו במכונית ונסענו לגן. יש לי הרגל ממש לא טוב, אני תמיד מאחרת או שאני מגיעה בול בזמן ולכן היום כאשר הגעו בעשרה לשמונה לגן אני ואליוט החלפנו כיף קטן בזמן שליוויתו אותו לגן ונישקתי אותו לשלום.
"היי סיינה, מה שלומך?" שאלתי את אחת האמהות ודיברנו בקצרה, סיינה היא אמא שלי חבר טוב של אליוט ואחת החברות הכי קרובות שלי בחיי החדשים, כמובן שהיא לא יודעת את האמת אבל אנחנו עדיין מאודד קרובות, שתינו אמהות חד הוריות אז יש לנו הרבה על מה לדבר.
"איך בעבודה? והפרזנטציה מה דיויד הבוס הזה שלך אמר?" שאלתי אותה בהתעניינות
"היה בסדר גמור, הוא מאוד התלהב אני בדרכי לשם עכשיו, אני מאוד ממהרת אבל את רצה לשבת לקפה בערך בשתים עשרה?"
"ברור אני כבר אדבר איתך" ובכך הסתיימה לה השיחה הזאת ואני נכנסתי לרכב שלי.
בזמן שיצאתי מהחנייה סידרתי לי בראש את כל הדברים שאני צריכה לעשות היום, זה בעיקר רשימת ושליחת צ'קים ואני אוכל לשלוח אותם בדרך לבית קפה לפגישה עם סיינה.
הגעתי הבייתה והוצאתי סיגריה מהחפיסה שלי, אני לא מעשנת ליד אליוט, ואני משתוקקת לסיגריה הזאת מהבוקר,שאפתי את העשן והוצאתי אותו, תוך כדי זפזוף בדואר שקיבלנו.
נימען- אוליביה בלאק
כמה אני שונאת את השם הזה, הייתי חייבת להשאיר אותו, כל המסמכים לגיטימיים ואוליביה בלאק היא נקייה לחלוטין בניגוד לקים רייבן ולכן התרחקתי כמה שיכותי מניו יורק ופשוט השארתי את הכל מאחורי.
*לפני חמש שנים*
חודש עבר מאז התקרית, אתם תמצאו אותי בפילדלפיה שנמצאת קרוב למדינת ניו יורק, הייתי חייבת לצאת משם הכי מהר שיכולתי, זה לא היה קל ולקח לי חודש אבל עכשיו, אני יכולה לארגן את החיים שלי ובעיקר, לארגן נקמה.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לדאוג לפצעים המשמעותיים שלי כמו לפצע הדקירה מהזכוכית, לזה ארגנתי כבר בימים הראשונים אלכוהול וחיטאתי את זה וחבשתי את זה, לא ברמה של סטודנט לרפואה בסטנפורד אבל מספיק טוב.
ככל שחשבתי על הנקמה יותר ויותר אני צרכתי אלכוהול יותר ויותר
"הבן זונה הזה" צעקה יצאה ממני
"הוא הרס לי את החיים
שיין מת, אמא ואבא מתים, טרוי מת
כולם מתים" דמעה יצאה ממני ועוד אחת, ועוד אחת עד שלא יכולתי כבר לעצור את הדמעות.
"היי גבר הכל בסדר שם?" שמעתי קול זר מתקרב אל הסמתה שקראתי לה בית כרגע.
"כן הכל בסדר רק תסתלק מפה"
"את בטוחה? את נשמעת קצת שיכורה".
"כן…לך מכאן!!!" צרחתי עליו
"אלכוהוליסטית מטומטמת" הוא מלמל בזמן שהתרחק מהסמטה שלי
את היום הזה סיימתי במיון, אמרו לי כשהתעוררתי ששוטר עשה לי בטובה בכך שהזמין אמבולנס ולא לקח אותך למעצר וטוב שכך כי הם היו צריכים לשטוף לי את הקיבה מרוב כמות האלכוהול ששתיתי באותו יום ועוד דבר הוסיפו "צריכת האלכוהול ברמה הזו עלולה להזיק לעובר ואם את רוצה לשמור עליו כדאי וחייב להפסיק עם השגרה הזו לאלתר" תחילה לקח לי זמן לקלוט את המילים שיצאו מפיו ורק לאחר כמה דקות של בהייה ברופא יצא ממני שתי מילים
"אני בהריון?"
"שבוע שישי, את לא יודעת?"
שבוע שישי את לא יודעת
זה היה המשפט ששינה אותי, זה היה המשפט שגרם לי להבין כמה חסרת אחריות אני, בכלל לא עקבתי אחרי המחזור שלי, בכלל לא חשבתי על האפשרות הזאת ואז יצאתי מהבהייה שלי
"דוקטור התינוק בסדר?" שאלתי אותו כל כך הרבה דאגה שאני יכולתי לשמוע מהקול שלי, בלי שהתכוונתי בכלל
"בינתיים נראה שהוא בסדר אבל כפי שכבר אמרתי, בלי שטויות יותר" הוא אמר והשתמש באצבע שלו כשאר אמר את המילים האחרונות וחייך אלי חיוך גדול
"תודה דוקטור…"
"רוד, אליוט רוד" הוא השלים אותי והראה את התג של השם שלו
"תודה דוקטור רוד"
"זאת העבודה שלי" הוא אמר והלך, לפני שהלך מלמל משהו על כך שיבדוק עם מצבי מאוחר יותר אבל אני לא תכננתי להישאר מאוחר יותר, לי נשאר כמות כסף קטנה ודרך גדולה לעשות בשביל להתחיל חיים חדשים.

"ואז הוא אמר שהקליינט רוצה מישהו יותר קשוח שיוכל לנצח במשפט וכמובן שהפנו אותו אלי ומחר יש לנו פגישת ייעוץ ראשוני, כי אני לא סומכת על העבודה של מרשל, לפעמים הוא מאוד לא מקצועי" הקשבתי לדבריה של סיינה בחצי אוזן, יש לי הרגשה, הרגשה מוזרה מאוד, הרגשה לא טובה שגורמת לי להסתכל לכל הצדדים ובמיוחד מאחורי גבי.
"ואז אמרתי לו שהוא יכול לדחוף את ההצעה שלו לתחת ושאני מתפטרת ועוברת לגור בג'ונגל"
"מה?" אמרתי בפתאומיות כשקלטתי את המשפט האחרון שלה
"איפה הראש שלך ליב?" היא שאלה אותי מצחקקת לה
"לא יודעת יש לי הרגשה מוזרה כזאת את גם מרגישה את זה?"
"אולי זה הקפה? ביקשת דל שומן? כי אני חושדת כבר הרבה זמן שהם לא שמים חלב דל שומן"
"לא זה לא זה" נאנחתי ונשענתי על מושב הכסא. הסתכלתי מסביבי, אהבתי את בית הקפה הזה, הוא פינתי ולכן בדרך כלל ריק ומזכיר בוטיק יוקרתי, יש פה תמיד ריח של לחמניות קינמון והצוות נחמד.
"אבל כן גם אני חושדת בקפה הדל שומן שלהם" שתינו צחקנו והנחתי להרגשה המוזרה שלי בינתיים, יהיה לי מספיק זמן לדאוג לה אחרי זה.
נסענו שתינו, אני וסיינה, לקחת את הילדים ומשם הובלנו אותם לפארק שהם אוהבים קנינו קפה ופיטפטנו על כל מיני שטויות בעבודה, אני על לקוחות מתישים ועובדות שצריך לפטר והיא על המזכירה האדיוטית שלה שכל הזמן מאבדת לה דפים ומסמכים חשובים.
"אני חייבת לענות לשיחה הזאת ליב אני מצטערת" הנהנתי לה בהבנה והיא ענתה לשיחת טלפון שלה והתרחקה קצת
"אמא אמא" שמעתי את אליוט קורה לי ומתרקב אלי בריצה, דניאל, בנה של סיינה, גם בריצה אחריו
"אפשר גלידה?" הוא שאל אותי והצביע על מוכר הגלידה. הסתכלתי לכיוון של סיינה והצבעתי לה על מוכר הגלידה, היא הנהנה בראשה ואני הבאתי לילדים 4 דולר.
"סליחה על זה" סיינה אמרה כשהיא חוזרת לספסל שאנחנו יושבות עליו
"דרמות בעבודה" היא הסבירה בשתי מילים ואנחנו חזרנו לדבר מאותה נקודה שהפסקנו.
אחרי שנפרדנו לשלום מסיינה ודניאל אני ואליוט חוזרים הבייתה, בדרך נזכרתי שאין אוכל בבית אז עצרתי במרכול הכי קרוב אלי, זה לא היה באיזור הכי טוב בקליפורניה, אבל ניחמתי את עצמי שזה עצירה קצרה.
"מקרוני וגבינה?" הסתובבתי אל אליוט ושאלתי אותו בחיוך הוא החזיר לי חיוך מיליון דולר והנהן תוך כדי, נכנסנו במהירות לשם
"אמא אפשר את זה?" שאל אליוט והצביע על צמר גפן מתוק בקופסא, אני שואת את הדברים האלה, מלא בדברים מזיקים ולא בריאים.
"ממש לא, באנו רק בשביל מקרוני וגבינה, ואתה קיבלת היום גלידה אל תעשה לי שום פרצוף" זה לא מנע ממנו מלעשות פרצוף אבל הוא התנחם בזה שקנינו מקרוני וגבינה.
שילמתי למוכר שנראה מפוקפק מאוד ויצאנו משם במהירות, טסתי על הכביש, ההרגשה המוזרה שהייתה לי אחר הצהריים חזרה כשהיינו במרכול ומשהו בריח שם, היה, מוזר?
נכנסנו לבית ונעלתי את דלת הכניסה.
"כנס להתקלח בזמן שאני מכינה לך אוכל" הוא ציית לי בלי יותר מדי בעיות, שמתי לי שירים מהטלפון, וזמזמתי לי אותם בזמן ששמתי את תכולת השקית בסיר עם מים רותחים והתחלתי לבחוש, זה היה מוכן תוך שניה, אוכל תעשייתי מטומטם.
הסתכלתי בשעון והשעה הייתה שמונה וחצי "יאללה קטנציק למיטה כבר שמונה וחצי" אמרתי לאליוט
"אבל יש בובספוג" הוא אמר לי בקול תחנונים
"אז אני אקליט לך את זה ותראה את זה מחר בבוקר" הוא התחיל להתלונן אבל פיהוק חמק מפיו ושנינו הלכנו למיטה שלו, השכבתי אותו לישון ונישקתי לו את המצח כרגיל.
"להשאיר לך את האור פתוח גיבור?" שאלתי אותו
"לא אמא, אני כבר בן ארבע" הוא אמר לי כמעט נרדם
כיביתי את האור וסגרתי את הדלת למחצה 'הוא כבר בן ארבע' מלמלתי לעצמי וחזרתי לטלויזיה מעבירה במהירות לערוץ אחר, כבר לא יכולה לראות את היצור הצהוב הזה יותר ונהנית מכל שניה של 'עקרות בית נואשות'.