רייבן והזאבים: פרק שני

היא עומדת בגבה אליי, ואני כל-כך רוצה שהיא תסתובב, רוצה לראות את הפנים הללו שוב, אני מקווה שלא בפעם האחרונה, אך כל שאני רואה הוא את שערה הכהה זה שעליו מונח זר פרחים לבנים, מעולם לא ראיתי גוון צלול כל-כך של לבן.
לפתע, היא הסתובבה אליי, הייתי כל-כך לא מוכן לזה, שלרגע גם אני הסתובבתי והבטתי אחורה.
לא ראיתי את עיניה, כך שלא אוכל לומר לכם מה צבען וצורתן, אתם מבינים, חיוכה פשוט תפס אותי לפתע, לגמרי לא מוכן, הוא הזכיר לי את החתול ההוא מאליס בארץ הפלאות, הוא הזכיר לי צרות אך גם לא מעט כיף.
ברגע שהחלטתי להביט בשאר פניה,הבנתי שדבר לא נשאר ממנה, רק זכר של חיוך, ואולי אפילו פחות.
אני עוצם את עיני, לא רוצה לעבור את זה שוב, לא רוצה לאבד אותה פעם נוספת, לא אותה, לא את אהובתי.
כאשר אני פוקח את עיניי בשנית, אין זכר לאותו שדה, ונראה שאותה נערה מעולם לא התקיימה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני חולם את החלום הזה, זאת אומרת, הסביבה משתנה, אך היא תמיד שם, למרות שאני חייב לומר שהסיבה היחידה שאני יודע שהיא שם, היא השיער ההוא, הכהה כל-כך שהוא כמעט כחול, ואותו חיוך, שאני מוכן להישבע שעשוי מצרות ואולי מעט ציניות, אתם יודעים, פשוט בשביל לגוון.
כאשר פקחתי את עיניי, ראיתי רק את התקרה הלבנה, וכל-כך רציתי לחזור אל החלום, רציתי לשאול אותה מה שמה, ומהיכן היא, רציתי לדעת עליה יותר, ורעב כולשהו התעורר בי, חור כלשהו שגדל בחזי עם כל חלום בו ראיתי אותה.
"היי, פאריש." קול קרא מהצד השני של הדלת, והרס את שברי החלום האחרונים, הרס את הזיכרון היפהייפה שלה.
"יש אתה מאחר לשיעור." לוקח לי רגע לעקל את המילים הללו, אך ברגע שאני שומע אותן, אני מבין שאני חייב לעוף, אסור לי לאחר לעוד שיעור, אחרת הם ינסו להעיף אותי פעם נוספת, ואםפ לומר את האמת, אני לא חושב שאני שיהיה לי מספיק כסף לשלם את השוחד הפעם.
בזמן שהתארגנתי לא יכולתי להעיף אותה ממוחי, זכרתי את שערה, את עיקול צוואר הברבור שלה, בשלב מסויים מצאתי את עצמי בוהה בחלון, יודע שהיא הייבת להיות אמיתית, שאסור שהיא תהיה פשוט חלק מהחלום שלי, ידעתי שלא אוותר עליה, גם אם הסיכויים שאמצא אותה הם אפסיים, אני אמשיך לח]פש עד שאדע שהיא מתה או שהיא מעולם לא הייתה קיימת.
ולא אכפת לי עד כמה אבודה המטרה שלי, אני אמשיך להילחם עד אשר לא יהיה יותר מה לעשות, כי זה מה שאימי לימדה אותי, היא לימדה אותי להילחם עבור הדברים שחשובים לי, להילחם עד שלא יהיה לי יותר כוח וגם אחרי זה, להילחם עד הסוף, עד שהשמש לא תזרח יותר ועד שציפורים יפסיקו לצייץ.