רייבן והזאבים: פרק שלישי

השמיים התחילו להחשיך והאוויר נהיה קר יותר.
הערב הגיע, ואין לי מושג מה עשיתי במשך כל אחר הצהריים.
זה קורה לי לפעמים, אתם יודעים, שאני מאבדת שעות שלמות מחיי, מה שדי מוזר משום שאני זו שלעולם לא שוכחת דבר.
זה פשוט כאילו אני עוצמת עיניים לרגע,ופוקחת אותן רק לאחר כמה שעות, כאילו במהלך המצמוץ ההוא נעלמתי למקום אחר, לריק כלשהו.
בהתחלה, זה היה לשניות, אחר כך לדקות, ועכשיו, עכשיו אני מאבדת שעות, אני פחדת שיום אחד אני אאבד חודשים או שנים, אני לא יודעת בדיוק למה זה קורה, אבל אני מפחדת ממה שיכול לקרות אם זה ימשיך.
אני מתחילה ללכת לכיוון ביתי, יודעת שאין לי יותר אפשרויות, ולי אילו היו לי חברים הייתי כולה לצאת לבלות, אך איש במקום הזה לא בדיוק מת עליי.
כאשר אני מגיעה אל דלת הבית, אני רואה את אבי יושב על המדרגות, ולצערי אני יכולה להריח את האלכוהול אפילו ממרחק גדול.
"מה קרה הפעם?" אני שואלת ונאנחת כאשר הוא מרים את פניו הפגועות לעברי.
"אני יודע מה את תגידי," הוא אומר בקול שתוי אך גם קודר בצורה נוראית."אני יודע שאת חושבת שהייתי צריך לוותר," הוא מרים את עיניו אליי לפתע, ואני לא יכולה שלא לקנא באותן עיניים כחולות, הצלולות כשמים ביום יפה."שהייתי צריך להתעלם מהדיבורים." הוא משפיל את מבטו לפתע, כאילו הוא מתבייש.
"איזה דיבורים?" אני שואלת, יודעת שזה לא יכול להיות טוב.
"עלייך." הוא אומר בשקט, והמבט על פניו כל-כך אשם, כאילו הוא היה יכול למנוע זאת איכשהו, כאילו זאת אשמתו, אך הקטע הוא שאין לזה שום קשר אלינו, זה פשוט המקום הזה, אנחנו לא מתאימים, או לפחות אני לא, בגלל שבדיוק כמו אימי, אני לא מתאימה למקום המושלם הזה, אני לא נראית כאילו יצאתי הרגע מפרסומת.
"זה לא חשוב," אני אומרת באנחה. "מלבד זאת, ידעתי שלא תוותר." אני אומרת ושולחת אליו חיוך, הוא אולי גבוה ממני ומבוגר ממני, אבל לפעמים, הוא מזכיר לי ילד קטן שצריך שאימו תשקר לו בשביל שהכול יהיה טוב יותר.
"באמת?" הוא שואל, ואני לא יכולה שלא לחשוב מה יקרה אם אני אחליט לעזוב יום אחד, מי ידאג לו?
"אתה עקשן, אירי, ויוצא מלחמה," אני אומרת."אני יודעת שאתה לא יכול להפנות את הגב שלך לגברים כאלה." אני אומרת וצוחקת קלות, פשוט בשביל להראות לו שהכול בסדר.
אני עוזרת לאבי לקום, אך אני יודעת שלא אוכל לעשות הרבה אם הוא שתוי מכדי ללכת, כי לא רק שהוא כפליים ממני, הוא גם גבוה ממני בהרבה.
אני לא יודעת למה אני מנסה לשמח אותו ברגעים כאלו, אני מניחה שזה בגלל שהוא כל מה שיש לי ואני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליו.
"מה שרציתי לשאול היה, איך נראה הבחור השני?"