רייבן והזאבים: פרק שביעי

נפלתי, אך לא בזמן חלום או משהו, נפלתי בגלל שהמציאות הכתה בי או יותר נכון להגיד שהרגליים שלי נזכרו שהן שונאות אותי.
אני יודעת שהרופאים אמרו שלעולם לא אוכל לרקוד שוב, אך אני לא יכולה להפסיק לקוות שהם טועים או משהו.
אני לא בטוחה למה אני ממשיכה, זה לא כאילו יש עליי לחץ להצליח בזה, אבל אני מניחה שאני פשוט מתגעגעת לזה, לריקוד עצמו, לקהל, להתרגשות לפני הופעה, להכול.
אך אם לומר את האמת, הפציעה שלי לא משנה דבר, תמיד ידעתי שלא אוכל לרקוד בלט באופן מקצועי, הייתי קטנה מידי ולצופים היה קשה מידי לראות אותי ליד כל אותן בלרינות מושלמות.
התכוונתי לקום ולנסות שוב, להצליח לעשות את זה לפחות עוד פעם אחת, אך במקום זאת, הצלצול בדלת גרם לי לקום ולפתוח את הדלת, אשר מחוץ לה היה רק שלג ומה שנראה כמו שליח מסכן של פרחים.
אהבתי פרחים, ובמיוחד אהבתי אותם כאשר בחוץ היה קר ומושלג והם היו מין כתם בצבע בכל הלבן שבחוץ, אך הפרחים האלו גרמו לי לפקפק בזה.
נכון, הם היו הפרחים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, הם היו פשוט מושלמים, אך משהו בהם, היה שאלה שלא יכולתי לענות עליה, משהו שעבר בינינו, ביני ובין הנער ההוא ואני לא רוצה לזכור.
"תודה." אני אומרת ולוקחת את הפרחים מידיו, ברגע ההוא אני רואה את פניו ומבינה שאני כבר ראיתי אותו, לוקח לי רגע להיזכר, אך לא יותר מזה, אני זכרתי אותו, בדיוק כפי שאני זוכרת הכל, הוא ישב ליד הנער ההוא זה ששולח לי את הפרחים שכבר ממלאים חצי מהבית הזה, אני מניחה שנמאס לו מהשתיקה שהוא רוצה תשובה לשאלה שהוא לא בדיוק שאל.
"אתה צריך משהו?" אני שואלת לאחר שאנחנו פשוט עומדים בפתח הדלת במשך זמן מה.
הוא היה יפה, היו לו עיניים כחולות נחמדות וחיוך חמוד.
"הפרחים הלבנים ממני," הוא מודה וחיוכו הופך מבוייש מעט."והסגולים מגרנט." הוא אומר ואני מעיפה מבט בפרחים, אשר נראו קצת כמו כדורים יותר מפרחים, והם היו מוכרים לי מאיפשהו.
הבטתי לרגע בנער שעמד מולי, ומשהו גרם לי להשוות אותו לגרנט, הם היו שונים ולא רק בחיצוניות שלהם, היה בנער הזה משהו יותר מחושב, כמעט עצוב, וגרנט נראה כאילו מעולם לא חסר לו דבר, הוא הזכיר לי מישהו שהכרתי פעם, וזה לא היה לטובה.
"אני מבינה שהשארתי יופי של רושם על גרנט," אני אומרת קולי עינייני."אך למה אתה מביא לי פרחים?" אני שואלת ומסתובבת בגבי אליו, מחפשת את האגרטל מלא המים שהשארתי קודם, ידעתי שהוא ישלח פרחים היום, אני חוששת שהוא ימשיך עד שאסכים.
"כי חשבתי להזמין אותך לצאת איתי." הוא אומר ומשפשף את עורפו, הכל בו צרח אי נוחות באותו הרגע, אך אני פשוט עמדתי שם ולא אמרתי דבר.
"אתה לא חושב שזה רעיון רע?" אני שואלת בסופו של דבר."להתחיל עם הבחורה שאחד החברים שלך מחבב?" אני שואלת ומרימה את אחד האגרטלים בשביל להדגיש את הנקודה שלי.
"אני יודע שאני לעולם לא אוכל להשתוות לגרנט," הוא אומר ומעיף פתיתי שלג משערו."אבל זה באמת יהיה כל-כך נורא לצאת איתי?" הוא שואל ואני כמעט מוכנה להישבע שהוא נשמע מעט נואש גם אם רק לרגע.
אני לא כל-כך בטוחה למה עשיתי את זה, הרי נשבעתי לעולם לא לצאת עם זאב, אך היה בו משהו, משהו פשוט ומקסים אשר גרם לי להסכים.