רייבן והזאבים: פרק ראשון

הכל אותו הדבר.
אותה שגרה המוכיחה כי אין דבר חדש מתחת לשמש.
בימים מסויימים, הייתי צריכה ממש לרסן את את עצמי בשביל לא לטרוק את הדלק בזעם מאחורי, אם כי לא מתוך זעם אמיתי או כעס, אלא פשוט בשביל לנסות ולשבור את השגרה הזו.
הדבר היחיד שהשתנה בשגרה של המקום הזה, הוא האנשים, וגם זה לא לעיתים קרובות, אתם מבינים, הבית הזה, הוא פועל כמין פונדק, ולמרות שהוא יחסית פופולרי, הדבר היחיד שמשנה בו הוא האנשים היושבים עם עיתון בבוקר ומתעלמים מכול שאר העולם לחלוטין.
זאת אומרת הם התעלמו רק עד שהייתי נכנסת, נדמה שתמיד הייתה להם סיבה לבהות בי, דבר מה כולשהו באוויר אולי, ואולי העובדה שאני נראית שונה מכל האנשים בעיירה הזו, כל אותם זהובי שיער, ובהירי עיניים.
אני כמו תופעת טבע במקום הזה, אבי תמיד אמרה לי שאני דומה לאימי, אך לעולם לא מוכן לומר עליה יותר, אין לי אפילו תמונה שלה, ותאמינו לי כשאני אומרת שחיפשתי, הפכתי פעם את כל הבית בחיפוש אחר אחת.
כאשר אני יוצאת החוצה, אני כמעט מופתעת לראות את אדי נשמתי, נכון, ברוב המקומות עדיים קיץ, אך המקום הזה הוא לא כמו כל השאר, כנראה כי למקום הזה יש רק שתי עונות, סתיו וחורף.
עדיין הייתי מעט בהלם מהחלום שלי, זכרתי אותו בבהירות מבהילה, אך כך זה תמיד היה איתי, זכרתי הכול, ומעולם לא שכחתי, לא כאשר בכיתי, השתכרתי, ואפילו לר כאשר התחננתי לשכיחה המתוקה, אך היא מעולם לא הגיעה.
זכרתי את העיניים ההן, הירוקות כים, הן היו כל-כך עמוקות, אני נשבעת שלשנייה, הייתי כל-כך שקועה בהן שממש עצרתי את נשמתי מהפחד שאטבע.
רציתי לדעת מי הוא, אתם יודעים, העיניים ההן, משהו בהן פשוט רדף אותי, והייתה בהילות מסיימת בחלום ההוא, בהילות שגדלה עם כל חלום.
אני לא יודעת מאפיה זה הגיעה, אך לפתע, עלתה מחשבה משונה אל מוחי, 'מה אימי הייתה חושבת?' המחשבה העלתה על שפתיי גיחוך מריר.
תבינו, מעולם לא הכרתי את אימי, ואבי סירב לדבר עליה, אז מעולם לא ידעתי איך היא הייתה, כך שאין לי מושג מה היא הייתה חושבת לו הייתה מוצאת את הבת היחידה שלה יושבת תחת העץ חושבת על בחור שכנראה אפילו לא קיים.
אתם יודעים, כשחושבים על זה כך, ברור לי לחלוטין שזה רק חלום, ושכמו רוב הדברים בעולם הזה, אין לו באמת משמעות.
זה יהיה חבל אם הוא באמת קיים והוא סוג של הנפש התאומה שלי או משהו, ואני פשוט ויתרתי אליו, אך כך זה בחיים, צריך לוותר על מטרות אבודות.