רייבן והזאבים: פרק חמישי

היה קר בחוץ, כל-כך קר, שכבר לא ידעתי אם מה שנמצה סיביב הוא עשן הסיגריה שלי או שאלה פשוט אדי נישמתי.
אהבתי את התקופה הזו, כאשר נראה שעומד לרדת שלג בכל שנייה, אהבתי את ההרגשה שיכול להיות שאני בתקופה שונה, שיכול להיות שאני במקום אחר, עם אנשים אחרים, רחוקה כל-כך מהעיירה המזדיינת הזו.
"יקירתי," אני שומעת את קולו של אבי ואחר כך את הדלת הנפתחת."אני זקוק לעזרתך."
אני חייבת לומר שהרעש של הדלת הנפתחת הפחיד אותי יותר מפלישתו של אבי לדממה הנחמדה שלי.
אתם מבינים לאבי היה קול עדין, מהסוג שלא מצפים לשמוע מענק כמוהו, אך זה פשוט כך.
כל דבר שהוא עשה היה עדין, בין אם הוא הכין ארוחת בוקר, ובין אם הוא הפריד בין כמה שיכורים שניסו להתחיל מריבה.
היה לו את המבט ההוא על הפנים, זה שהצטער שלא עזבתי כאשר הייתה לי אפשרות.
ידעתי שהוא רוצה שאעזוב את המקום הזה מאז שנולדתי, ידעתי גם שהוא שמר כסף ליום בו אסיים את התיכון ושהוא יתעקש שאעזוב, אך שנה שעברה כאשר סיימתי עם המקום ההוא, הוא לא היה יכול להגיד לי לעזוב, ראיתי אותו עומד שם עם הכסף ביד, מזוודה חדשה לחלוטין בשנייה ועם המבט העצוב ההוא על הפנים שלו, אך זה לא קרה.
הוא הגיע, רוצה להגיד לי לעזוב, מוכן לגרש אותי אם יהיה צורך בכך, אך כאשר הוא ראה אותי מנקה את הדלפק, כמו שאני תמיד עושה, הוא לא יכול היה לעשות את זה, העולם היה שברירי גם ככה, הוא לא יכול היה לשבור אותו לחלוטין, ולמרות שאני שונאת את המקום הזה, אני לא הייתי עוזבת אותו עבור כלום.
לצערי, אבי לא היה רק עדין, הוא היה גם עקשן, ואם היה דבר אחד שהוא לא היה מוכן לשמוע, זה אנשים מדברים עליי, מרכלים עליי.
בדיוק כמו הנער מלפני כמה ימים, זה שאבי הרביץ לו, ידעתי שהדבר פגע בו, העובדה שהוא השתמש באלימות, הוא לא אהב לעשות זאת, אך הוא גם לא הצטער על זה ממש.
"הוא פה,"הוא אמר בסופו של דבר."הנער מהערב ההוא." ידעתי שהוא דיבר על הנער שבו הוא פגע.
"זה שהרביץ לך?" אני שואלת ומבטי נח על לחיו הפגוע, זו שצבעיה היו סגולים-ירוקים כעט, מזעזעים אפילו יותר מבימים הראשונים, נראים היטב על עורו הבהיר.
"לא," הוא אומר ומניד בראשו."זה היה חברו." הוא מוסיף, זה פרט שלא שמעתי עד עכשיו, ואני חייבת לומר שהוא גורם לי לשנוא את הנער קצת פחות, לעזאזל.
"טוב," אני אומרת באנחה."מה אתה רוצה שאעשה?" אני שואלת, ידי משולבות על חזי, ואני מרימה את פניי אליו, אתם מכירים את הימים ההם שאתם מרימים מבט אל השמש ותוהים כיצד היא יכולה לזרוח כך במשך עידנים ולא לכבות, אז כך הרמתי את פניי אליו, כאשר אני תוהה כיצד נשאר לו כוח לזרוח אחרי כל הזמן הזה.
"אני רוצה שתבקשי ממנו סליחה בשמי." הוא אומר ומסיט את מבטו ממני, יודע שאני אתנגד.
לרגע, לא אמרתי דבר, פשוט נשפתי את העשן מהסיגרייה ונתתי לדממה בינינו להתמתח.
הייתי טובה בזה, בשתיקות הללו, בחללים הריקים בין השיחות, אהבתי אותן, אך איש מלבדי לא אהב אותן, אפילו אבי סלד מהן, השתיקות, הן גרמו לו להרגיש מבויש ולא בנוח.
"בסדר," אני אומרת, המילה מרגישה חמוצה בפי. "אני אעשה זאת."