רוצחת? פרק ראשון

"לא." קיילי הרימה את מבטה אליי ובמהרה חזרה להביט בירחון המטופש שאמא שלי נוהגת לתת לי כל יום שלישי.
"מה הבעיה בזאת?" נאנחתי והבטתי בעצמי דרך המראה הארוכה והלבנה שתלויה על ארוני החום והישן.
"זה ירוק." היא הרימה את קולה והוסיפה לזה פרצוף נגעל.
אני לא אוהבת שמלות. אף פעם לא הייתי טיפוס של שמלות וכנראה אף פעם לא אהיה. אבל את השמלה הזאת אהבתי מאוד, היא השמלה היחידה שיש לי בארון. היא אולי סתם ניראת כמו שמלה קצרה, מעט צמודה וירוקה שיכולה ללבוש כל נערת טיפש עשרה טיפוסית אבל בשבילי יש לה ערך יקר, את השמלה הזאת קנה לי אבי לפני שנרצח.
"היידי את חמודה והכל," קיילי קמה לכיווני, "אבל את לא מבינה באופנה, אז תני לי לעצב אותך." היא אחזה בשתי כתפיי והוזיזה אותי מעט.
"לעצב אותי?" שאלתי בפליאה ולקחתי כמה צעדים אחורה כך שידייה של קיילי כבר לא נגעו בכתפיי, "אני אוהבת את השמלה הזאת ו…טוב, אף פעם לא לבשתי אותה." הבטתי במראה, מרוצה ממה שאני רואה. "זאת ההזדמנות שלי ללבוש אותה סופסוף." הבטתי בקיילי שהייתה ניראת מיואשת ממני לגמרי.
עינייה החומות התכווצו בזמן שסרקו את גופי, מה שהרגיש לי קצת מוזר ונתן לי תחושה של חוסר נעימות. לבסוף היא נאנחה בקולי קולות ואמרה, "טוב. אני אתן לך ללבוש את השמלה ה-" היא קטעה את עצמה, מביטה עמוק בשמלתי והמשיכה, "הגועלית הזאת בתנאי שאני אהיה אחראית על התסרוקת והאיפור שלך." היא אמרה בביטחון מלא, כמו שנהוג לקיילי מור.
העברתי את ידי בשיערי השחור והחלק, וזה הצחיק אותי, כמו תמיד, איך שיידי נוגעת בשיערי הוא נראה שחור יותר, ואני תוהה, אולי זה בגלל העור הבהיר שלי, שנותן לי תחושה כזאת.
"דווקא חשבתי להשאיר את השיער טבעי." נשכתי את שפתיי התחתונות, יודעת שהתגובה של קיילי עשויה להיות פוגענית.
"ברור! השיער שלך כל כך לא משעמם, תשאירי אותו ככה לנשף הסיום." היא אמרה לי בסרקזם.
קימטתי את גבותיי, "טוב, אוקי, את תיהי אחראית." נאנחתי והתיישבתי כל המיטה הגדולה שלי.

אני יודעת, אני יודעת שכל הבנות מבית הספר שלי התארגנו לנשף הזה כבר מתחילת י"ב, ואני יודעת שזה אדיוטי מצידי להתארגן רק באותו היום אבל כזאת אני.
"אז," קיילי החלה לדבר בזמן שעינייה נעולות על הבייבילס ועל שיערי. "מייק, הא?"
הבטתי בה דרך המראה המעוטרת שלי שתלויה מעל הסיפרייה הלבנה והמשעממת. "טוב, הוא הציע לי להיות בת זוגתו לנשף, זה מעליב להגיד לא. "
"כן וזה בכלל לא קשור לזה שלוויל יש כבר בת זוג לנשף." היא הביטה בי דרך המראה וחזרה לעיסוקייה בשיער שלי.
וויל, וויליאם הבחור עם השיער הבלונדיני המתנפנף קלות בשיעורי ספורט והעיניים המסקרנות והכחולות. הוא בעצם הבחור הכי סקסי בשכבה שלנו, או בכלל בבית ספר כולו ואני לא אופתע אם כי בעיר כולה. הוא ההידלקות של כל הבנות ומי שזוכה בו היא בעלת מזל. אני, כמו רוב הבנות, נדלקתי על וויל, וההדלקות הזאת החלה מכיתה ט' ועד עכשיו. וזה מקסים שבכל פעם שהוא מבקש ממני עט אני מתחילה להילחץ ולגמגם. בכל מקרה, כמו שיצא להבין, שיחות מלאות איתו לא יצא לי לדבר איתו.
–
"תגידו מסטיק!" אמא שלי צעקה ברחבי החצר והבזקי אור סינוורו את עיניי.
"אמא בבקשה, די." לחשתי בעצבים.
"תשמרו זה על זאת." היא אמרה בחיוך ענקי.
"אמא שלך," מייק התחיל לדבר ושנינו התקדמו לכיוון הלימוזינה הקטנטנה שחיכתה מתחת לבית שלי.
"מעצבנת?" המשכתי אותו, ספק שואלת ספק קובעת.
"יכול להיות," הוא צחק והעביר את ידו בשיערו האדמוני, "למרות שהתכוונתי להגיד מיוחדת." הוא חייך ופתח לי את דלת הלימוזינה. להפתעתי ישבו שם קיילי ובן זוגה לנשף כריס, והייתי צריכה לדעת כי רק לכריס יש מספיק כסף להשכיר מיני לימוזינה.
קיילי לבשה את שמלת הנשף שקנתה לפני חודשים, ארוכה בצבע שמנת, שיערי הבלונדיני והמתולתל שאני רגליה לראות התחלף בשיער חלק כמו מקלות. לרגע היה נדמה כאילו והחלפנו בתפקידים, אני המתולתלת והיא בעלת השיער החלק. ליידה ישב כריס וגם הוא, כמו מייק, לבש טוקסידו שחור והיה נראה לחוץ.
כולנו החלפנו חיוכים קטנים וייבשים יש לציין והלימוזינה החלה לנסוע.