רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 8+9 מוקדש לבקי! ♥

בפרק הקודם-

"נו, אבל זו האפשרות היחידה שיש לך כדי שלא יזהו אותך! ואפילו רשמתי אותך לבי"הס כדי שתוכלי ללמוד" המשפחה של עמית ממש עשירה ואפשר להגיד שההורים שלה נותנים לה הכול ושיש לה מלא כסף מהדמי כיס.
"אבל חשבתי שחסכת את זה בשביל לקנות משהו בעתיד…" אמרתי.
"נכון. אבל אני חושבת שזה יותר יעזור לך. אני אבק מההורים שלי להביא לי את הסכום הזה" ענתה.
"ואני בינתיים אחסוך עד שאוכל להחזיר לך." אמרתי.
התחבקנו ופתאום כריסטיאן נכנס ואמר "רוני! מה את עושה פה?! את יודעת שכולם מחפשים אותך?!"
אופס… מה אני אעשה עכשיו?!

פרק 8-
אמממ אמממ מה אני אעשה?!?!?!?!
כריסטיאן הביט בי המום. "כריסטיאן אחי מה קרה נתקעת בחדר של אחותך?" אמר חבר שלו.
רצתי לעבר כריסטיאן משכתי אותו פנימה ונעלתי אחריו את הדלת."אסור לך לספר לאף אחד שאני פה! ברור?" אמרתי.
"אבל מה לעזאזל את עושה פה?!?! את יודעת איך כולם דואגים לך??? ראית מה הם רשמו לך בקיר שלך בפייסבוק?!ואת עוד נמצאת לי פה בבית!" אמר.
"כריסטיאןןןןןןןןן???? בוא כברר! אנחנו נאחר!" אמר.
העפתי מבט מזהיר וחודר בכריסטיאן שנפחד קצת ונרתע "אנחנו נסביר לך הכול כשתחזור. עכשיו לך כאילו כלום לא קרה ותזכור! אני לא נמצאת פה!" אמרתי והוא הנהן ויצא.
ראיתי שכבר אחד עשרה ושתי דקות בלילה. אמרתי לעמית שתצא מהשטח צילום של המצלמה ותשב בצד לרגע. התחברתי לסקייפ ורון ישר צלצל אליי.
"רוני?" אמר.
"רק אם אתה לבד רון" עניתי.
"אני לבד" אמר
"אז כן. אני רוני" אמרתי.
"איפה את?"
"זה לא עניינך רון. התחברתי לפה רק כדי להגיד לך שלא חשוב איפה אני אהיה אסור לכם ליצור איתי קשר. ברור? לא חשוב מה קורה או מה אתם שומעים אתם לא יוצרים איתי קשר. אסור שתדעו איפה אני נמצאת, זה כולל גם את המשפחה וחברים שלי." רון נראה נחוש אך גם קצת עצוב.
"אבל למה? למה הלכת מההתחלה? אני לא מבין…" אמר.
"אתה לא צריך להבין."
"אם לא אבין איך אוכל לעזור לך?"
"אתה לא תעזור לי. השיחה הזאת היא הפעם האחרונה שניצור קשר. כול יצירת קשר אתך מעמידה אותי.." השתתקתי.
"מעמידה אותך במה? מה קרה?"
"כלום. תשכח שעשינו את השיחה הזאת. תשכח שראית אותי. תשכח מכול מה שקשור אליי."
"את יודעת שאני לא יכול. אני אוהב אותך. אני מרגיש שאת החצי השני שלי." הלב שלי התכווץ בכאב.
"תנסה. תשכח הכול." אמרתי.
"אני אעשה בתנאי אחד. תסתכלי על העיניים שלי דרך המחשב ותגידי שאת לא אוהבת אותי. אני יודע שאת לא משקרת."
"אז למה אתה עושה את זה קשה?! אתה יודע שאני לא מסוגלת.." אמרתי.
"זה לא אני. אני רק רוצה לעזור לך, הבעיה היא שאת לא נותנת לי! אני רוצה רק שתחזרי! אני אפילו לא מבין למה עזבת.. אבל מצד שני זה קרה כשהיא הציגה את רועי. זה בגללו נכון? איך את מכירה אותו?"
"פשוט…די. אם אכפת לך ואתה אוהב אותי באמת תשכח אותי לגמרי ואל תחפש אותי." אמרתי וניתקתי את השיחה והתנתקתי מהסקייפ.
עמית שהייתה עדה לכול השיחה אמרה. "את בסדר?"
"כן" עניתי.
"הוא כנראה באמת אהב אותך. והוא אפילו כמעט ולא הכיר אותך."
"זאת הבעיה.. והחלטתי שאני אקח את התדמית שלך! אסור שיזהו אותי!"
"ייששש! תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודההה!" אמרה. לפחות היא שמחה..

~אחרי שעתיים~
כריסטיאן נכנס לחדר של עמית.
"תסבירו לי את זה עכשיו!" אמר בכעס.
"בסדר.. אבל תרגיע! אז ככה…" אמרתי
סיפרתי לו את כול הסיפור והוא שתק והקשיב.
אחרי שסיימתי הייתה שתיקה. לא יכולתי לסבול אותה. "אז אתה לא תספר. נכון?" שאלתי את כריסטיאן.
"לא. אבל איך את מתכוונת להישאר? את יודעת שלא תוכלי לנצח להישאר ככה…." ענה.
"נכון! בגלל זה יש לי את כול מה שהיא צריכה!" קפצה פתאום עמית.
"וזה אומר…?" אמר כריסטיאן.
"זה אומר פאה ובגדים שרוני לא הייתי לובשת אף פעם. אפילו אני בקושי זיהיתי את עצמי כשסיימתי ללבוש את הכול! אבל הדבר שהיה גרוע כמו הבגדים היה האיפור! זה סיוט! אני לא מבינה איך אפשר לשרוד את זה!" אמרתי. כריסטיאן ועמית צחקו.
"זה לא מצחיק!" מחיתי. אבל הם רק המשיכו לצחוק.
אחרי שהם נרגעו כריסטיאן הלך לחדרו לישון ואני ישנתי שוב עם עמית.
"את יודעת שאנחנו נצטרך למצוא לי חדר אחר כדי שלא אתנחל אצלך" אמרתי.
"גם על זה חשבתי! אני אראה לך מחר את החדר השני שלי!" צהלב עמית.
"יש לך שני חדרים?!?!?!" נדהמתי.
"למעשה ארבעה.. זה סיפור ארוך.. עזבי!" אמרה.
"וואו! ארבעה חדריםםם! זה מדהים!" עדיין הייתי בהלם.
"לילה טוב רוני!" אמרה
"לילה טוב" מלמלתי ברוגז ונרדמתי ישר.

~למחרת~
התעוררתי בבוקר, והתמתחתי.
השעה הייתה 06:30 אז הלכתי להתקלח. כשסיימתי התלבשתי. לבשתי את הבגדים שעמית הביאה לי אותם. למזלי זאת הייתה תלבושת אחידה כך שלפחות נראיתי כמו כול הבנות (חצאית ירוקה עד אמצע הירך גרביים עד הברך, וחולצת בי"ס לבנה.
החלטתי לחכות לעמית כדי שהיא תאפר אותי ולשים אתה הפאה לפני שנצא. למרות שבקושי זיהיתי את עצמי ככה ידעתי שעמית תשמח לנסות עלי עוד משהו. אני שפן ניסיונות! של עמית! לאן התדרדרנו?!?!??!!?
כשחזרתי לחדר של עמית כבר היה שבע. מה לעשות שאני לא מסתדרת עם חצאיות חולצות מכופתרות עם שלוש כפתורים למעלה וגרביים עד הברך?!
"עמית קומייי!" הערתי אותה.
"מה?" התעוררה
"נו כבר שבע! ואל תשכחי שאם לא תתארגני מהר לא תוכלי לאפר אותי" אמרתי ועמית ישר קפצה מהמיטה והלכה להתארגן. צחקתי והלכתי לחדר של כריסטיאן כדי להעיר אותו.
נכנסתי וצעקתי מפתח הדלת שלו "כריסטיאן! קוםםםםםם!" הוא קפץ.
"בסדר..בסדר..אני קם" אמר וקם. יצאתי מהחדר שלו ועמית חיכתה לי עם האיפור שלה.
"תגידי איך התארגנת בכזאת מהירות?!" שאלתי.
"כישרון מולד." ענתה והוסיפה "עכשיו בואי כבר! צריך לארגן אותך"
הלכתי והתיישבתי מולה בחוסר רצון. כשהיא סיימה היא הראתה לי את הפנים שלי במראה וזה לא נראה נורא כ"כ. אבל עדיין שנאתי את זה.
כשירדנו ראינו למטה כבר את כריסטיאן אוכל. הוא לבש בגדים בצבעים שלנו.
"כריסטיאן לומד באותו בי"ס שלנו?" שאלתי את עמית.
"לרוע מזלנו כן. אבל לפחות עכשיו אני חולקת את הסבל הזה אתך" ענתה.
"חה-חה מצחיק מאוד!" אמר כריסטיאן. חייכתי והכנתי לעצמי קערה עם קורנפלקס וחלב.
כסיימנו לאכול עמית הכינה לנו את ארוחת הבוקר לבי"ס ואני הלכתי לשים את הפאה.
זאת הייתה פאה של שיער חום כהה מאוד חלק וארוך.
בקושי זיהיתי את עצמי כשהסתכלתי במראה. יצאתי וראיתי את עמית מחייכת וכריסטיאן בוהה.
"מה?" שאלתי.
"לא מזהים אותך בכלל! למרות שעם השיער הטבעי שלך זה היה יותר יפה!" קראה עמית.
"אני מסכים אתה" אמר כריסטיאן. חייכתי אליהם.
הלכנו ברגל וכשהגענו לבי"ס כריסטיאן הלך לחברים שלו ואני הלכתי עם עמית. כשעברנו שלם נעצו בי מבטים. "למה הם נועצים בי מבטים?" שאלתי את עמית.
" כי קודם כול את נראית טוב ושנית כי את איתי" ענתה.
"את, כאילו מקובלת פה?" שאלתי
"כן…" ענתה.
"סבבה" אמרתי והיא הראתה לי איפה המזכירות והלכה לשיעור שלה.
נכנסתי למזכירות ואמרתי את שמי. המזכירה קמה ואמרה לי שאני בכיתה י'1 ונתנה לי מערכת צלצולים ומערכת שעות. אח"כ המנהלת הגיעה ועשתה לי סיור תוך כדי שהיא לא מפסיקה לדבר. הבי"ס הזה היה ענקי!!!נכנסנו לכיתה.
"שלום תלמידים זאת רוני והיא תלמידה חדשה. תעזרו לה להשתלב פה." אמרה המנהלת והלכה.
התלמידים הסתכלו עלי במבט בוהה והבנות במבט של הלם. כנראה אני נראית שונה משציפו.
"רוני לכי שבי ליד אמיר" המורה אמר.
התיישבתי ליד אמיר "היי" אמרתי.
"היי" ענה. המורה התחיל ללמד ואני הקשבתי חלקית. איכשהו אני שמעתי הכול וזכרתי למרות שחשבתי על משהו אחר. למדנו עם המורה הזה שעתיים ואז היה צלצול.
אספתי את החפצים שלי ושמתי את התיק על הגב כשאמיר אמר "בואי איתי לחדר אוכל. אני אראה לך איפה הוא"
"סבבה" אמרתי וחייכתי.
הלכנו לחדר אוכל תוך כדי שהוא מספר לי על כמה הבי"ס משעמם ואיזה מקצועות הוא אוהב איזה הוא שונא, ועוד כמה ברבורים…
כשהגענו לחדר האוכל ראיתי את עמית מנופפת לי עם היד שלה וקוראת לי.
"רוני! רוני לכאן! את רואה אותי???" כמה בושות אפשר לעשות?!?!?! חייכתי והתקדמתי לעברה כשהיא רצה לעברי "אני רואה שכבר הכרת את אמיר." אמרה עמית ונישקה אותו.
"אני גם הבנתי שאתם חברים" אמרתי והם התנתקו. "כן! עכשיו בואי כבר! גם אתה אמיר" אמרה ומשכה את שנינו לעבר השולחן. היו בו שלוש בנות לא כולל אני ועמית ושלושה בנים כולל אריק.

פרק 9-
"רוני אלו שרון ג'ייק ואריק שאותו כבר פגשת. והן אלו עדי, מיכל, ולירון" אמרה עמית.
"היי" אמרתי.
"היי" אמרו.
קיבלתי הודעה בפאלפון.
'אני לא שכחתי אותך ואני לא אשכח לא חשוב מה יקרה. בבקשה תחזרי לפנימייה!' זה היה רון.
'אתה בהפסקה?' שלחתי.
'כן' החזיר תשובה.
'אני עוד שלוש דקות מתקשרת אליך תהיה לבד' רשמתי.
"אני הולכת לשירותים" אמרתי קמתי לקחתי את הדברים שלי והלכתי לפני שיספיקו להגיד משהו. רצתי עד שהגעתי לחצר והתקשרתי לרון.
"הלו?" אמרתי.
"רוני" אמר רון.
"אתה לבד?" שאלתי.
"כן"
"יופי אז תקשיב אני קודם כול מקווה שלא אמרת לאף אחד על מה שהיה אתמול."
"לא אמרתי"
"יופי שנית. ואני מבקשת ממך, למה אתה פשוט לא מוכן לשכוח?"
"בגלל שאהבה לא שוכחים. ואני התאהבתי בך."
"אבל אתה לא מכיר אותי."
"אני יודע עלייך יותר משאת חושבת."
"איך זה? חקרת עליי?"
"אולי.."
"טוב רון פשוט תקשיב. אני לא רוצה שתסתבך בגללי אז לא חשוב מה תתרחק מרועי, תשכח ממני, ולא חשוב מה קורה אני לא מסכימה לך לגלות לאף על כלום. ככול שאתם תדעו פחות אתם תסתכנו פחות. אז בבקשה תשכח את הכול. כול מה שאמרתי ואותי. בעיקר אותי"
"אני לא יכול."
"למה?"
"את יודעת למה. אני פשוט רוצה לראות אותך. לפחות עוד פעם אחת כדי להיפרד ממך." היססתי, גם אני רציתי מאוד לראות אותו שוב אבל אני חוששת שאם רועי יישמע על זה הוא יפגע ברון.
"בסדר. נשארה אצלנו עוד חצי שעה הפסקה וגם בפנימייה זה ככה. נפגש בגינה ותבוא לבד." אמרתי.
"בסדר" ענה וניתקנו.
שלחתי לעמית הודעה בפאלפון שאני צריכה לצאת אז שתחפה עלי. יצאתי במהירות מעל הגדר של הבי"ס והלכתי לכיוון הגינה.
הגעתי לשם, ראיתי אותו בוהה בי והורדתי את הפאה ומשקפיי השמש והכנסתי לתיק. הרוח העיפה את השיער שלי אחורה. אבל אני והוא רק בהינו אחד בשני, היינו בעולם משלנו.
אחרי כמה רגעם שהרגישו כמו נצח הוא חייך
"הגעת" אמר.
"כמו שאמרתי" עניתי והוספתי "לפני שאני אפרד ממך אני רוצה שתביא את זה לחברה. יש פה לכול אחד מכתב ממני. כול אחד חוץ ממך כמובן."
"את יודעת שהחבורה התפרקה? הכול כבר לא כמו שהיה כשהיית שם." אמר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"הבריונים החטיפו לאריק בן ליאור וג'ייק מכות כפיצוי על מה שקרה בפעם הקודמת, אדית חזרה להיות מלכת השכבה והיא מתעללת בקלרה, הבנים חזרו כמו קודם להיות סגורים, וקלרה יושבת לבד, ובבית הספר יש יותר קטטות ומציקים לילדים והכול שם חסר חיים. לכולם חסרה שמחת החיים שהייתה שם כשעוד היית בפנימייה." ענה. כאב לי הכול בגללי.
"אמרתי לך." אמרתי.
"מה אמרת לי?" שאלה
"אמרתי לך שכול מי שקרוב אלי נפגע בסוף" כאב לי כול כך והיו לי דמעות בעיניים אבל עצרתי אותן והשפלתי את ראשי. לא חשוב איפה הייתי או למי התחברתי הוא נפגע. זה קרה לכולם חוץ מעמית, כאילו יש משהו שמגן עליה.
הרגשתי שמישהו מחבק אותי. זה היה רון. הנחתי את ראשי על כתפו, ושאפתי את ריחו. ידעתי שאני אתגעגע אליו, אל הריח, אל כול דבר בו.
הוא הרים עם ידו את ראשי והביט בעיניי ואני בעיניו. הן היו עמוקות, כאילו אני צופה בים.
בלי ששמתי לה התקרבנו אחד לשני והתנשקנו. ידיי נחרכו סביב עורפו וידיו חיבקו אותי ממותני וצמידו אותי אליו. הרגשתי חמימות משונה בתוכי, כאילו זה הדבר הנכון, שככה זה אמור להיות.
התנתקנו אחרי כמה זמן כששנינו מחייכים.
"עכשיו לא רק שאני על בטוח לא אשכח אותך אלא גם את הנשיקה הזאת אני לא אשכח. ואני מקווה שנמשיך להיפגש" אני רציתי להיפגש, אבל פחדתי. הוא עלול לסבול בגללי. אבל זה לא יקרה, לא כול עוד אני פה.
"גם אני רוצה. ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך" אמרתי וראיתי ניצוץ שמח בעיניו.