רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 5+6

תרדו קודם לרציתי להוסיף

בפרק הקודם-
"רוניייייייייייייייי קומי כבררררררררר" שמעתי את קלרה צועקת.
"אה? מה? מה קרה?"התיישבתי במיטה ופיהקתי פיהוק אחד גדול.
"מה מה? עוד חצי שעה יש לימודים" אמרה
"הם יכולים לחכות"
"מממ את תאחרי לחדר האוכל או שלא תספיקי לאכול בכלל"
"מהההה?! עופי לי מהדרך אין יל הרבה זמן ואני צריכה להתארגן" קפצתי וטסטי למקלחת אחרי שלקחתי איתי ג'ינס וטי-שרט סגולה כחולה.

פרק 5-
כשהגעתי לחדר אוכל התנפלתי על האוכל וזללתי. אריק וחברים שלו התיישבו. לא יודעת למה היה לי מצב רוח טוב. אולי זה היה כי היום היה יום חמישי! וזה אומר ספגטי וכדורי בשר לארוחת צהריים! יאי!
"רוני? רוווונננננננניייייי? את איתנו?" שמעתי קול.
"אה, מה?" שאלתי.
"רק רציתי להגיד לך באופן אישי תודה על אתמול" אמר אריק
"כן, כן. אבל מה שבטוח שהמנהל יזרז את התהליך עם 'חונך הגיהינום' שלי." אמרתי.
"חונך הגיהינום? מה זה?" שאל בן
"החונך שהמנהל אמר שיביא לי מהשכבה הבוגרת יותר בשנה כי יש לי נטייה להיות בקטטות." עניתי.
"מה זה אומר?" קלרה שאלה.
"זה אומר שהוא ייצמד אלי וירחיק אותי בקטטות גם אם צריך להשתמש בכוח" אמרתי.
"מסכנה…" אמרה קלרה
"באמת קיי? רק מסכנה?! תוקעים לי פאקינג חונך מזו** מהגיהינום! אני חושבת שאני עוברת התעללות!" אמרתי. כולם צחקו ואני נאנחתי.
הסתכלתי על הצד החיובי. לפחות התרגלתי לאריק וקל להתחבר עם חברים שלו. אבל זה לא משנה את העובדה שאני שונאת אותו. אולי רק קצת…
"רוניייי?. רוני כמה פעמים את מסוגלת לעופף בשיחה אחת?" צעקה לי קלרה באוזן.
"קלרה נבעת לך שאם לא היית חברה שלי אז הייתי הורגת אותך! הרגת לי את האוזן! תראי! היא עוד שנייה מגדירה צבע חדש לאדום עגבנייה" אמרתי ושפשפתי את האוזן שלי.
"בסדר! אבל שאלנו אותך אם את באה איתנו ביום שישי למועדון. אלא אם את חוזרת לבית שלך בסופשבוע" אמרה קלרה. ידעתי שאני לא אחזור לבית שלי. אני לא מדברת עם המשפחה שלי חוץ מאחי.
"אני באה אתכם. אבל אני מודיעה מראש שאין מצב שאני לובשת איזו שמלה או חצאית! בין אם הן מיני או לא! " אמרתי. הם צחקו.
"ידענו שתגידי את זה." חייך אריק ואני גלגלתי את עיניי.
התפזרנו לשיעורים של כול אחד. הגעתי לכיתה באיחור. "שלום המורה" חייכתי. הייתי ידועה בתור מאחרת לשיעורים. "שלום רוני. מה התירוץ שלך הפעם?" שאלה.
"אמממ יש לי! מה דעתך על-חייזרים חטפו אותי אבל ויתרו מהר מאוד כי עצבנתי אותם?" שאלתי.
"אני חושבת שחוץ מהקטע עם החייזרים זה משכנע מאוד. אבל אני לא אקבל את זה." ענתה.
"אז אני יכולה לנסות עוד משהו?"
"כן" המורה נאנחה והכיתה צחקה. ככה זה היה הרבה פעמים.
"אוקי הנה: אכלתי את שיעורי הבית שלי! תה-דה!!!!" הכיתה צחקה ואפילו המורה חייכה קצת.
"רוני, בני אדם לא אוכלים שיעורי בית. ואני די בטוחה שגם את לא"
"סליחה! את רומזת שאני לא בת אנוש?!"
"לא.. אני לא רומזת.. אני מודיעה!" עכשיו גם אני והמורה צחקנו. הייתי חביבה על המורים פה למרות האיחורים. ישבתי בשיעור כשאחרי חמש דק' המזכירה נכנסה. "רוני המנהל קורא לך" אמרה המורה.
למה יש לי דז'ה וו? הלכתי לחדר המנהל ונכנסתי.
"שלום אמילי" אמר
"שלום המנהל" אמרתי.
"שבי בבקשה" אמר.
"OK" אמרתי.
"יש לי שלוש דברים להגיד לך. הראשון הוא ששמעתי שהשתתפת בעוד קטטה ולכן אני מקדים את המועד של החונך שלך ושל הפסיכולוג"
באסההההה! אבל באסה גדולללל!
"המזכירה הלכה לקרוא לחונך עכשיו ואני אודיע לך בהמשך מתי תוכלי ללכת לפסיכולוג\ית"
עוד באסהההההההה! אבל גדול יותר וארוך יותר…
דפקו בדלת ונכנס נער עם עיניים כחולות שיער בלונדי חלק וקצר גבוהה ושרירי. קיללתי בלבי כי לעזאזל הוא נראה טוב! אבל אני לא אתן לזה להפריע לי, זה שהוא נראה טוב לא אומר שאני אתייחס אליו שונה או אקשיב לו.
"שלום המנהל" אמר
"שלום רון" אמר המנהל והוסיף "זאת רוני."
"היי" אמר רון
"היי" עניתי
"טוב רון. מהיום את צריך להשגיח עליה ולוודא ש-"
"אני לא עושה בלאגנים בלה,בלה,בלה ואם אני אכנס לבאלגן יש לך רשות להשתמש בכוח. סיימנו?" קטעתי את המנהל. שנראה די מעוצבן.
"כן. עכשיו חזרו לשיעורים שלכם" אמר המנהל,
אני ורון יצאנו החוצה. ושתקנו. אני חשבתי על דרך לברוח ממנו איכשהו.. זה יהיה אפשרי? חוצמזה למה הוא הסכים ל'השגיח' עלי?
היה צלצול לשעה שנייה, נזכרתי שעכשיו אמור להיות טקס אז הלכתי לכיוון אולם ספורט. רון בא אחרי ושאלתי "גם לכם יש עכשיו טקס?"
"לרוע מזלנו כן…" ענה
"אמממ אתה תשגיח עלי מרחוק כן? וגם תשמור ממני מרחק בהפסקת אוכל. נכון?",
"הוא נתן לי הוראות להיצמד אלייך.וזה אומר שאני אשגיח עלייך בכול צעד"
"למה אתה בכלל עושה את זה?"
"כי אולי אני אשתחרר מפה מוקדם יותר"
"אההה. אז כנראה כבר לא תתן לי לברוח" אמרתי והוא צחק.
הגענו וישבתי שורה אחרונה ולידי-לרוע מזלי-ישב מצד אחד רון ומצד שני אריק. זה יהיה ארוך.
בשלב מסוים כבר נרדמתי והתעוררתי כששמעתי את הסגנית אומרת "מעכשיו אחרי הלימודים יתנהלו חוגים. שירה דרמה ריקוד וציור" לפחות זה הסוף חשבתי.
"לסיום אני רוצה להכיר לכם את התלמיד החדש שלנו- רועי" אמרה הסגנית ואני קפאתי לשנייה. לרוע מזלי רון שם לב לזה ושאל מה קרה אבל התעלמתי ממנו. כול הבנות חייכו אליו כי הוא בין החתיכים.
הוא ראה אותי וחייך אלי, לא חייכתי אליו פשוט קמתי ורצתי משם כשאני עוצרת את הדמעות שלי.

פרק 6-
שמעתי צעדים אחרי ורצתי יותר מהר. הגעתי לחדר שלנו ופתחתי מהר את המפתח. הצעדים התקרבו אך לא ראיתי מי זה, נכנסתי ושנייה לפני שהדלת נטרקה רועי הספיק להיכנס.
נדחקתי לצד השני של החדר והוא סגר אחריו את הדלת נעל אותה והתקרב אלי.
"תתרחק" אמרתי
"ככה את מקבלת את פניו של חבר שלך?" שאל כשהוא ממשיך להתקרב.
"אתה לא חבר שלי."
"פה את טועה." אמר.
"למה אתה חושב ככה?"
"כי את אוהבת אותי עדיין. אני יודע שלא התגברת עלי"
"אני התגברתי בדיוק כמו שאתה התגברת"
"אז זהו שאני לא התגברתי" -הוא כבר סגר את המרחק בננו ורק סנטימטרים ספורים הפרידו בין גופי לגופו.-" את יודעת איך קשה לחשוב עלייך? כול פעם כשאני רואה מישהי עם שיער שחור חלק וארוך או עיניים ירוקות עמוקות או שפתיים אדומות ומלאות אני נזכר בך. אני רוצה אותך ואת תראי שאני גם אקבל אותך. אני יודע שאת אוהבת אותי עדיין. אני מרגיש את זה" אמר ונישק אותי.
דחפתי אותו ממני. ידעתי שאם הוא הוא ירצה הוא ירתק אותי. הוא חזק ממני.
ניצלתי את השניות הספורות ופתחתי במהרה את המנעולים וברחתי מהחדר ואחרי רגע הוא יצא אחרי. רצתי לתוך הבניין ועליתי לעליית הגג ונעלתי אחרי את הדלת בול בשנייה שהוא ניסה לפתוח את הדלת. הוא צעק משהו אבל לא הבנתי מה. הייתי נסערת. אך בכול זאת הרגשתי בתוכי משהו מתעורר. גם אני ידעתי את מה שניסיתי להכחיש. יש בי חלק שעדיין לא התגבר ליו ואוהב אותו.
ישבתי על הספסל ובכיתי בפעם הראשונה אחרי חמש שנים.

נשארתי שם גם אחרי הערב, שמעתי שחיפשו אותי אבל שתקתי. לא הייתי רעבה או צמאה. הדבר היחידי שחשבתי עליו הוא איך לברוח מפה. מיששתי את הכיסים שלי ומצאתי את הפלאפון והאם-פי. ראיתי שמונה שיחות שלא נענו מקלרה ג'ייק אריק ליאור ובן. התעלמתי מהם. הוצאתי את האם-פי והתנגן שיר שבלי שום סיבה שיפר לי את המצב רוח. וגם השם שלו עודד אותי – We Are Never Ever Getting Back Together
(http://www.youtube.com/watch?v=gkw8O180ouI&feature=player_detailpage)
היה לפנות בוקר וחברים שלי בטח כבר היו בחדרים. לא הייתי עדיין רעבה או צמאה. לא הרגשתי כלום. אבל זה הפריע לי שהוא חזר. ואחרי כול מה שעברתי שברחתי ממשפחתי הביולוגית כי הכריחה אותי להתחתן איתו. עם הבן-אדם הכי מגעיל בעולם. שכול מה שעניין אותו היה לשכב איתי.
היה לי מזל שהצלחתי לברוח אבל הוא מצא אותי. ואני יודעת שהוא יעשה מה שצריך כדי להחזיר אותי איתו.

הוצאתי את האוזניות ויצאתי מהפתח שרק אני הכרתי. ירדתי מהחבל שם ורצתי במהירות לחדר שלי ושל קלרה. נכנסתי במהירות כי הדלת הייתה פתוחה וראיתי שם את כול החבורה ורון. התעלמתי מהם ורצתי תוך כדי שאני לוקחת איתי את הציור שעמית ציירה.
לפני שהם הספיקו לפתוח את הפה כבר נעלתי את הדלת והתיישבתי על הרצפה כשדמעה אחת זולגת ונופלת על הציור. לא רציתי להיות בפנימייה.
הם דפקו על הדלת וצעקו שאני אצא משם.
"רוני תצאי משם!" שמעתי את בן
"רוני מה קרה?" זו הייתי קלרה
"רוני! תצאי משם ותגידי לנו מה קרה!" אריק צעק.
התעלמתי מהם התעלמתי מהכול. הסתכלתי בתמונה וחייכתי. כמה הייתי רוצה להיות שם עכשיו. שהכול יחזור לקדמותו. למה שהיה לפני שהפנימייה הזאת נכנסה לחיים שלי.
"רוני! אני נשבע לך אם את לא יוצאת מפה עד שאני מגיע לעשר אני פורץ את הדלת בכוח" הפעם זה היה רון. אבל כבר לא היה לי אכפת, רק רציתי שקט.
הוא ספר עד תשע ואז פתחתי את הדלת ורצתי משם. הם רצו אחרי. רון היה מהיר וכמעט השיג אותי. אך לא הצליח. רצתי כשיש לי רק פלאפון אם-פי ואת הציור.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא את רועי יוצא מהחדר שלו ורץ אלי ממולי.
הייתי לכודה מצד אחד כולם והשני רועי. שניהם היו נוראים. אך לא הייתה בחירה בכלל, חזרתי על עקביי ועקפתי איכשהו את כולם ורצתי לחדר כשנעלתי אותם בחוץ. גם את קלרה. לא היה לי הרבה זמן.
לקחתי את התיק גב הגדול שלי ושמתי בו מטען ממתקים שפילחתי, כמה סנוויצ'ים מהיום בבוקר, ספרים, מים כמה בגדים להחלפה, את הציור והאם פי והפלאפון.
סגרתי את התיק וברחתי מהחלון בדיוק כשאחרי רגע הם נכנסו. התחלתי לרוץ מקווה שלא ישימו לב אבל היה מאוחר מידי. הם יצאו בעקבותיי וידעתי שכדאי לי למהר. למרות שהרגליים שלי ממש כאבו עליתי מעל הגדר וברחתי עם התיק. רצתי כמה שיכולתי. ידעתי שהם נשארו בפנים.
למזלי עמית גרה קרוב לפנימייה. התקשרתי אליה.
"הלו?" היא פיהקה.
"עמית?" שאלתי
"רוני מה מפגרת?! מה את מתקשרת בשעה כזאת?"
"תקשיבי רדי לפתוח לי את השער ברחתי מהפנימייה אני אספר לך הכול אח"כ. טוב?" אמרתי והיא התעוררה.
"בסדר אני דקה כבר למטה" אמרה וניתקנו.
כשהגעתי היא כבר פתחה את השער וחיכתה לי. נכנסתי ועלינו לחדר שלה. ההורים שלה היו בחופשה ונשארו לה חודשיים להיות לבד בבית.
אחרי שנכנסתי סיפרתי לה הכול ובסוף היא אמרה.
"מסכנה.. אני במקומך הייתי נשברת ממזמן. לכי תתקלחי ותבואי לחדר שלי. אני מתגעגעת למסיבות הפיג'מה שלנו" חייכתי והלכתי להתקלח. היא עדכנה אותי במה שקרה כשהחסרתי והבטיחה לא לגלות לאף אחד שאני פה. ואז נרדמנו.