רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 29+30

בפרק הקודם-
"תגעו בהם ואני אערוף לכם את הראש" אמרתי בכעס בעוד שהזאבים הקטנים האלה עדיין בידי.
לאחר כמה זמן הם גררו אותי בכוח למכונית ונעלו אותי בה, אך לא חשוב כמה פעמים במהלך הדרך הם ניסו לקחת לי את הגורים הרחקתי אותם במבטים ומידי פעם במכות.
כשהגענו למקום נטוש כמה מהחיילים האלה הרימו אותי ורצו במהירות מסחררת בעודי עוצמת עיניי ולאחר זמן מועט הגענו לממלכה, לא אהבתי אותה בכלל כבר מעכשיו.

פרק 29-
החיילים הורידו אותי לאחר כמה זמן ואני לא הסכמתי לזוז, אחד מהם נאנח ולקח אותי בכוח כשאני צורחת עליהם בכעס שיעזבו אותי ומקללת אותם בקללות בשפות שונות שלמדתי במהלך השנים.

"נו כבר! מה הבעיה שלכם חתיכת מטומטמים! מה לא מובן ב'תעזבו אותי'?!" צעקתי עליהם מתנגדת.
החיילים נראו מיואשים, הגענו לחצי הדרך לטירה ומצאתי עץ ונאחזתי בו ברגלי ולא הסכמתי לזוז, הגורים היו בידיי כשישבתי על אחד הענפים שמעל הענף שרגליי נאחזו בו. אני לא ממש יודעת למה הם לא עקרו את העץ, אבל מי אני שאתלונן?
"תפסיקי להתנגד ובואי כבר" אמר אחד מהם.
"אני אעשה את זה ברגע שתפסיק להיות דביל מושלם" אמרתי בציניות. החייל נראה מיואש ומעוצבן יחד.
אחרי רבע שעה בערך שח ניסיונות להוריד אותי מהעץ מישהו התקדם לכיווננו וכול החיילים השתחוו לפניו, היה לו כתר על ראשו ובגדים מפוארים יתר על המידה.
המראה שלו היה מוכר לי, יותר מידי מוכר ולא בצורה טובה.
"ברוכה השבה הביתה רוני, או שמא עליי לומר הנסיכה רונְמֶיִי מלכית אנג'ל הראשונה" אמר וחייך חיוך רשע.
"לך תמות." סיננתי וזעם גדול גאה בי והרגשתי את הניבים יוצאים החוצה שוב, מכאיבים לי. לא ידעת מה גרם להם לצאת החוצה שוב, עד שהם נעלמו.
"אני כבר מת" אמר בפרישת ידיים וצחק.
"אז אני מניחה שהנשמה שלך כבר בגיהנום והנפש שלך שולטת בגוף. אם יורשה לי לומר הנפש שלך גורמת לך להתנהג כמו כלב, אין לך מצפון" אמרתי בפנים אדישות.
חיוכו ירד מפניו כמעט מיד, והוא אמר משהו למפקד.
"אני רוצה אותה בארמון שלי עוד כמה דקות, ורוני, אני מציע לך לא לעצבן את המלך, אחרי הכול הוא אבא שלך גם" אמר המלך.
"פה טעותך, אין לי אבא, יש לי רק אמא והיא רחוקה מפה" אמרתי והידקתי את אחיזתי בגורים שנהיו מפוחדים מרגע לרגע.
המלך ראה את אחיזתי בגורים ואחרי מספר שניות הם כבר לא היו בידיי אלא בידיו כשהם מפוחדים. קפצתי מהעץ והרגשתי כול תא ותא בגופי כועס וזועם, הייתה בתוכי מערבולת רגשות, שנאה, זעם, כעס, בלבול ועוד רגשות, אבל כול מה שעניין אותי היו הגורים שאימצתי.
"תחזיר אותם" אמרתי בקרירות.
"תקבלי אותם כשתגיעי לטירה, ואני ממליץ לך למהר כי אני לא יודע מה שמעת על הערפדים, אבל הם לא מחבבים במיוחד כלים וזאבים." אמר ונעלם.
התחלתי לרוץ במהירות שלא הייתי מודעת לה עד עכשיו לכיוון הטירה כשכול המשמר אחריי, הייתי מהירה מהם, מהירה בהרבה ולא ידעתי למה.
הגעתי לטירה בדיוק כשהמלך עלה לכיוון הדלתות.
"אני רוצה את הגורי זאבים *עכשיו* " אמרתי לו בקרירות. הוא נראה מופתע לראות אותי פה כול כך מהר, אך לאחר מספר שניות חיוך דקיק וערמומי נפרס על פניו.
"אז בואי קחי אותם" אמר ונכנס לטירה שלו.
נכנסתי אחריו והדלתות הגדולות נטרקו אחריי, אך זה לא שינה לי, לקחתי את הגורים חזרה לידיי. הרגעתי את הגורים הקטנים בליטופים וניסיתי להעביר להם בטלפתייה כול שהיא שהכול יהיה בסדר, אני לא יודעת אם הצלחתי אבל הם נראו לי רגועים יותר, השיניים החדות סופסוף נכנסו פנימה.
"המשרתות יראו לך את חדרך, ומעכשיו יוצבו לך שני שומרי ראש ומשרתת אישית" אמר המלך והוסיף אחרי שתיקה שבה לא עניתי "ומעכשיו יקראו לך באחד משמותייך המלאים, את רשאית לבחור איזה"
"אנג'ל" אמרתי ללא היסוס.
המלך רק הנהן בראשו, מופתע מבחירתי וקרא למשרתת ושני שומרים שליוו אותי עד לחדרי אשר היה בקומה הרביעית.
נכנסתי אל החדר ולא האמנתי למראה עיניי, החדר הזה היה החדר הכי מכוער ומגעיל עלי אדמות, כולו היה ורוד עם מיתת נסיכה עם מצעים כהים מידי, ועל החלון היה וילון ורוד חלש עם גוונים של ורוד כהה מאוד, ואם זה לא היה מספיק אפילו הקירות והתקרה היו ורודים, הדבר היחידי שהיה נורמלי יחסית זה הפרקט הלבן והיפה אשר עמדתי עליו.
יצאתי מהחדר בזעם כשעיניי רושפות מוצאת את המלך באותו מקום שבו דיברנו.
"תגיד לי, מה לעזאזל עבר על החדר שתקעת אותי בו?! זה נראה כאילו חד קרן ורוד הקיא שם!" צעקתי עליו עוד שנייה חונקת אותו.
הוא הסתובב אלי וגם מי שלידו הסתובב, זה היה נער אשר נראה בערך שנתיים מעלי. הוא והמלך הסתובבו לכיווני, הנער מופתע והמלך.. טוב, גם כן מופתע.
"מה הבעיה בחדר?" שאל המלך.
"אני אחזור שוב על דברי – "זה נראה כאילו חד קרן ורוד הקיא בו! הקיא בו!" זעמתי.
המלך רק נאנח ואמר להם להביא אותי לחדר אחר.

פרק 30-
כשהגעתי לחדר השני פתחתי אותו מוכנה להכול, אבל כשהסתכלתי על החדר הופתעתי. הוא עוצב בטעם טוב, הוא היה בצבעים לבן, שמנת, ומידי פעם נגיעות של צבע סגול לילך.
זה היה חדר יפייפה, הוצאתי את המשרתת והשומרים החוצה, ולקחתי נשימה ארוכה, התעצבנתי יותר מידי היום, אבל אני מניחה שהיום הזה הוציא ממני את העצבים של כול השנים עד עכשיו או לפחות את רובם.
הנחתי את הגורי זאבים על המיתה וחייכתי אליהם.
"הכול יהיה בסדר" אמרתי להם.
הם רק ייללו והבנתי את מה שהם רצו לומר, כבר התחלתי לשכוח שאני יכולה לתקשר עם בעלי חיים.
הסתכלתי שוב על החדר, הוא היה גדול ועוצב ממש כמו החדר שתמיד רציתי.
היה בו פסנתר לבן עם ורד מצויר עליו, וגיטרות מסוגים שונים, חלון גדול עם וילון לבן, מיתה זוגית לבנה עם מצעים בצבע שמנת, שטיח בצבע לבן וסגול לילך, דלת שמובילה לארון בגדים ודלת שמובילה לחדר מקלחת גדול, וכמובן שידה בצבע לבן.
נכנסתי לחדר מקלחת והבאתי את הגורי זאבים איתי, רחצתי אותם למרות ההתנגדות הרבה מצדם, ואז הלכתי לארון הבגדים, היה בארון שמלות כמו מימי הביניים ואפילו מחוכים, לא היה שם אפילו מכנס או חולצה, וללילה היה כותנות, למזלי היו שם לפחות תחתונים נורמליים.
נאנחתי כשהבנתי שאין לי ברירה אלא להתקלח כי אני מסריחה, לקחתי שמלה פשוטה בצבע ירוק כמו העיניים שלי ומחוך אחד ותחתוני בוקסר שמצאתי לאחר חיפוש ממש ארוך.
נכנסתי לחדר אמבטיה ומילאתי את האמבטיה בקצף בריח ורדים, הריח האהוב עלי ביותר.
כשנכנסתי לתוך האמבט נאנחתי אנחת רוגע, זה היה נעים להריח את הורדים ולהיות במים חמים אשר מרפים את השרירים התפוסים.
חפפתי את שיערי בשמפו בריח לוונדר ואת גופי סיבנתי בסבון בריח ורדים, היה להם שילוב נעים יחד. יצאתי מהאמבט ומרחתי את גופי בקרם גוף עם ריח ורדים כדי שהריח יישאר.
התלבשתי ואספתי את שיערי בקוקו גבוהה, החלטתי שאני חייבת להשיג בגדים פשוטים, גם אם זה אומר ללכת לשוק שנמצא אלוהים יודע איפה.
דפקו על דלת חדרי ופתחתי אותה, נערה עם שיער בלונדיני ועיניים תכולות אפורות וסקרניות רזה ועם גובה ממוצע נמוך עמדה שם והסתכלה עלי עם חיוך ביישני.
נזכרתי במה שדניאל סיפר לי.

***
"..את-כמו שאת יודעת- עם שיער שחור ועיניים ירוקות גבוהה ורזה. אחותך היא בלונדית עם עיניים אפורות כחולות נמוכה ורזה.."
****
"אמיליה?" שאלתי אותה מופתעת.
"רוני!" קראה וקפצה עלי בחיבוק, תוך כדי שהיא מעיפה אותי אחורה.
השומרים הסתכלו עלי ועל אמיליה, טרקתי להם את הדלת בפרצוף והסתכלתי על אמיליה, היו לה דמעות בעיניים והיא לא הייתה כול כך שמחה.
"סופסוף מצאו אותך, רוני, אני כול כך בודדה פה, אני חייבת להתנהג לפי החוקים כי אם אני לא עושה את זה הם מענישים אותי ובקרוב אני אצטרך להתחתן עם מישהו שאני בכלל לא אוהבת. ו…אוי רוני, אני כול כך התגעגעתי אלייך.. אני לא אוהבת את המקום הזה" אמרה ובכתה.
"אל תדאגי, אני פה עכשיו. אני מבטיחה שלא חשוב מה יקרה, כול עוד זה יהיה תלוי בי את תהיי מוגנת ובטוחה ואת גם תצאי מכאן" אמרתי לה וחייכתי. עוד מעכשיו ידעתי שאם רק אחת תוכל לצאת מפה, זאת תהיה היא, זאת חייבת להיות היא.
למזלי אמיליה לא חשדה כשאמרתי לה את זה וכנראה לא שמה לב למילים כי היא הנהנה וחייכה אלי.
"תודה.." אמרה.
"אני רוצה שתשכחי מכול מה שהיה לך פה עד עכשיו, אני פה והכול הולך להשתנות" אמרתי לאמיליה.
"בסדר, אני סומכת עלייך רונ'קילה" אמרה וציחקקה.
לא יכולתי להתאפק וצחקתי בצחוק מתגלגלת ורם שגרם לאמיליה לצחוק עוד יותר.
"אז מה את אומרת? היום עושים אצלי מסיבת פיג'מות? אני את והזאבים שלי?" שאלתי והיא הנהנה ושאלה "זאבים?"
"כן, יש לי שניים" אמרתי וקראתי לגורים שבאו אלי בריצה וקפצו על המיתה בקושי.
"זאת הגורה, אני חושבת לקרוא לה שלג בגלל הפרווה הלבנה, וזה הגור שאני חושבת שאקרא לו בלאק בגלל שהוא שחור כמעט כמו הליליה" אמרתי לה והיא הסכימה איתי.
"מה אתם אומרים על השמות שרוני בחרה לכם?" שאלה אותם אמיליה והם קפצו ושמחו.
"אני חושבת שזה כן" אמרה לי וציחקקתי.
דפקו על הדלת, פתחתי ומולי נגלתה המשרתת.
"המלך אמר לי להודיע לכן שמחר יערך נשף לכבוד שובך הביתה, נסיכה" אמרה.
"תמסרי לו שלא יטרח, אני לא אהיה נוכחת בנשף הזה או בשום נשף אחר שהולך להתקיים" אמרתי לה וסגרתי את הדלת. זה הפך לתחביב לעשות את זה, זה ממש כיף.
"אז.. מה תעשי עם הארוס שלך?" שאלה אותי אמיליה.
"איזה ארוס?" שאלתי אותה.
"רועי" ענתה.
"אהה.. אני מניחה שאצטרך לדבר איתו כשאפגוש אותו" אמרתי.
"זה יהיה קרוב יותר ממה שאת חושבת, אבא שלח כבר הודעה לאביו שמצאו אותך וחזרת לפה" אמרה.
"מה?! בבקשה תגידי לי שאת משקרת" אמרתי לה ונתקפתי פאניקה.
"הלוואי שיכולתי, אבל למה את לחוצה?" שאלה אך אני כבר לא הקשבתי, הייתי צריכה יותר זמן לדעת איך לפנות לרועי ולהסביר לו שעדיין לא התגברתי על רון ושאני גם לא כול כך רוצה להתחתן איתו.
נשכבתי על המיתה ופשוט בהיתי בתקרת החדר.
"אמיליה, חשבת פעם לדבר עם הארוס שלך הזה, דרקולה?" שאלתי.
"אני לא יודעת, הוא לא צפוי כך שזה מסוכן. וחוץ מזה תפני אליו כדרק, זה קיצור מודרני של שמו כדי שלא יבלוט בעיניי כולם." אמרה לי.
"אני מקווה שהכול יסתדר" אמרתי לה.
"גם אני" אמרה לי ונשכבה לידי.
חייכתי אליה וצחקתי כשהרגשתי את שלג ובלאק קופצים מהבטן שלי לבטן של אמיליה ולהפך.